לאחר 'קדיש תתקבל' שאומר השליח-ציבור לאחר 'ובא לציון' בתפילת שחרית, אומרים בנוסח התפילה עוד כמה קדישים: 'קדיש יתום' אחרי שיר-של יום, 'קדיש דרבנן' אחרי 'אין כאלוקינו', ועוד 'קדיש יתום' אחרי 'עלינו'. למנהגנו, נוספו גם: 'קדיש יתום' קבוע אחרי (סיום) אמירת הציבור את שיעור התהילים היומי, ו(אם יש 'חיוב' או יארצייט) 'קדיש דרבנן', אחרי (סיום) פרקי המשניות של האבלים.
ויש לברר מה עושים כשאין 'חיוב' בבית-הכנסת.
הרמ"א2 כתב בעניין זה: "ואומרים 'קדיש יתום' אחר 'עלינו'3. ואפילו אין יתום בבית-הכנסת – יאמר אותו מי שאין לו אב ואם, ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם אין אביו ואימו מקפידין"4.
ובמקום אחר5 כתב הרמ"א: "ואם אין בבית-הכנסת אבֵל על אביו ואימו, אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם, בעד כל מתי ישראל...". ואכן כך נהוג אצל הספרדים6.
ומפרש הלבוש7: "שהרי לעולם צריכים לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים, ובעלינו יש גם-כן פסוקים, וצריכים קדיש אחריו8. אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו או אימו, מפני שיש יתומים קטנים, או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי-ציבור [כדי] לומר קדיש וברכו אחר אביו ואימו... לכך תיקנו והניחו קדיש זה, שאין צריך שום דבר יותר ליתומים, הן קטנים הן גדולים".
מלשון הלבוש צריכים, משמע לכאורה שאין זו רשות, אלא חובה לומר קדיש. ומהמשך דבריו ברור, שגוף החובה היא על הציבור, אלא שבפועל נותנים זאת ל'חיובים'. וראה לשון הרמ"א עצמו בדרכי משה להלן9: "...וכתב (האגור10) בשם מהר"ם11, אף-על-פי שזה הקדיש נתקן בשביל המתים, כמו שמצינו במעשה דרבי עקיבא12, מכל מקום אף-על-פי שאין שם אבל בבית-הכנסת – אין לבטלו, מאחר שהוא נתקן אחר הפסוקים, ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לומר אותו, מאחר שכבר נתקן...". מאידך יש מקום להבין, שכיוון שבדרך כלל יש 'חיובים', הניחו את העניין להם, וגם כשאינם – נותרה רק האפשרות לומר קדיש, אבל אין בכך חובה על הציבור.
ולכן בהרבה קהילות ישראל האשכנזים נהוג, שאם אין 'חיוב' בבית-הכנסת, נמנעים המתפללים מלומר קדיש, גם אלו שאין להם אב ואם. ואף קדיש דרבנן, שיכול כל אדם לאומרו, נמנעים מלאומרו כשאין 'חיוב'. ורק בעקבות המענה של הרבי המובא להלן, נהגו אנ"ש לדאוג לכך שגם אם אין 'חיוב' יאמר זאת מי שאין לו אב ואם, וקדיש דרבנן יאמר הש"ץ או מי מהמתפללים.
והנה הרבי נשאל בעניין זה13: "אודות הקדישים שלאחרי קדיש תתקבל: כשאין 'חיובים' בבית הכנסת, אם יאמרם אחר או לא".
ומשיב: "כבר אמרתי לו חוות דעתי בעל-פה – שיאמרו הקדישים, ובאתי בזה לבאר טעמי ונימוקי, כי הוראה בזה לא שמעתי.
"בעניין קדישים בכלל – יש סברא להדר לאומרם, וסברא להדר ולהימנע מהם. והן:
א) ידוע שאין להרבות בקדישים רק מה שתיקנו הקדמונים14. וכמובא בשער הכולל פרק י"א ס"ק כ"ט בשם כנסת הגדולה15 ושו"ת דבר שמואל16.
ב) קדישים הנ"ל – היינו שלאחר שיר-של-יום, קוה, ובפרט – שלאחרי עלינו17, אינם אלא מנהג (ראה שו"ע רבינו הזקן סנ"ה ובמ"מ שם18).
ג) נוסף על זה – ישנו גם הטעם דמניעת טורח הציבור, ובימי המעשה – גם הטעם דביטול מלאכה (ראה ברכות ל"א א, ברבי עקיבא כשהיה מתפלל בציבור כו'19. ומגילה כ"ב ב20).
ד) גם לולא כל הנ"ל, צריך לברר אם יש עניין באמירת קדיש – לבד החיוב דאבילות, דסיום לימוד אגדתא21 וכיו"ב22".
בגוף התשובה מביא: א) את דברי הרמ"א הנ"ל. ב) "במקום שאין בירור בנגלה23, סומכין על הנמצא בקבלה", ולכן מביא את חשיבות הקדישים הללו על-פי קבלה. ג) את העניין שבאמירת ושמיעת (מספר מסויים של) קדישים בכלל. ד) שולל הטענה שזה 'קדיש ללא צורך', שהרי זהו מנהג ישראל (וב"נ.ב." שבשולי המכתב, מבאר שהקדישים שעד 'ובא לציון' כולם הם עלייה מעולם לעולם ולכן הם חיובים, אבל אלה שלאחריו, כיוון שהד' עולמות שלאחרי ובא לציון כולם נמצאים באצילות, אלא שבאצילות גופא מחולקים הם, לכן יצאו הקדישים הללו מכלל 'חיוב' ונשארו בגדר 'מנהג ישראל'). ה) שולל הטעם ד'טורח הציבור' ו'ביטול מלאכה', שהרי אם היו 'חיובים' בבית הכנסת, היו אומרים את הקדישים הללו, ו"סבור וקיבל".
ומסיק: "המורם מכל הנ"ל, אשר לדעתי יש לומר כל הקדישים שמנהגנו לאומרם, אפילו כשאין 'חיוב' בבית הכנסת – היינו גם הקדיש לאחר שיר של יום, קווה, עלינו24, ולא עוד אלא אפילו הקדיש שלאחר שיעור התהילים שנקבע 25 לאומרו לאחר תפילת שחרית, וכמו שכתב הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים".
http://chabad.org.il/Magazines/Article. ... oryID=1167