בן הרה"ק רבי ישראל הינוקא מפראנקפורט זיע"א
י"ד מר-חשון תש"ג
רבינו הרה"ק רבי אברהם אלימלך פרלוב מקארלין הי"ד זי"ע נולד ביום ד' אלול בשנת תרנ"א לאביו הרה"ק ר' ישראל הינוקא מסטאלין זי"ע בן הרה"ק ר' אשר מסטאלין זי"ע בן הרה"ק ר' אהרן מארלין בעל בית אהרן זי"ע בן הרה"ק ר' אשר מסטאלין הראשון זי"ע בן הרה"ק ר' אהרן הגדול מקארלין זי"ע ולאמו הרבנית הצדקות מרת ברכה שיינדל ע"ה בת הרה"ק ר' דוד טווערסקי מזלטיפולי זי"ע בן הרה"ק ר' יוחנטשע מראחמסטריווקא זי"ע
רבינו היה שפל רחו ועניו כהלל אהבתו לכל בר ישראל היתה להפלא וכל סימני טהרה ניכרים בו כבר בצעירותו, חסידים מספרים כי היה יושב ולומד שעות ארוכות כשהוא מצמצם בזמן השינה ושאר צרכי הגוף, את מזונו היה בולע בלא לעיסה על מנת להמעיט את הנאת האכילה וליהנות כמה שפחות מן העולם הזה.
בשנת תרפ"ב נסתלק אביו וחסידי סטאלין נתנו עיניהם עליו ביקשוהו כי ייעתר להם ויהיה למנהיגם, אך רבינו סירב לזה בכל תוקף, רק בהשפעות והפצרות מזקני חסידי אביו, וכמו כן קבל מכתב הפצרה מהרה"ק ר' ישראל משורטקוב זי"ע ומחתנו זי"ע נטל על עצמו על האדמורת.
בשלהי חודש אייר תרצ"ט נסע רבינו לארץ ישראל, כשדרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש, עוד לפני שקיבל שלום מהקהל, הרים הרבינו את קולו ואמר: לא באנו לארץ ישראל לשם ביקור גרידא, באנו לארץ ישראל, כדי לעורר רחמי שמים על אחינו בני ישראל, תושבי פולין ורחבי אירופה, הזקוקים לישועה גדולה. עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה! לא עת גיל ושמחה עתה, חוב קדוש מוטל עלינו לפקוד את הציונים הקדושים, להשתטח ולהרבות בתפלות ובתחנונים, ולזעוק זעקה גדולה ומרה בבקשת ישועה ורחמים. הציבור נשאר עומד קפוא על מקומו; הסתכלנו זה על זה במבטים של פליאה ותהיה, ולא הבנו כלל וכלל, למה מכוונים הדברים הנוקבים והמזעזעים.
ערב ראש חודש סיון: הכריז רבינו על יום צום והתעוררות, מאות התאספו לבבית הכנסת של חסידי קארלין, והורה לכל הקהל להתאסף בחצות הלילה להכותל המערבי, לעריכת תיקון חצות. הוא קרא: עת צרה היא ליעקב, ואין לנו ברירה אחרת אלא לשפוך את שיח לבנו במקום אשר לא זזה משם שכינה מעולם; "קומי רוני בלילה לראש אשמורות ', שאי אליו כפייך על נפש עולליך" (איכה שפכי כמים לבך נוכח פני ה ב, יט).
כמו כן קרא רבינו לאסיפה דחופה את זקני וראשי העדה. בהכנסו לחדר היה ראשו מורכן, פניו היו חיוורים כסיד, ובלשון תחנונים הביע את משאלת לבו הטהור, לטכס עצות ולמצוא דרכים איך לעורר את כלל ישראל לזעוק ולהתחנן על כל הגזירות הקשות והנוראות העומדות להתרחש ח"ו על אחינו ברחבי אירופה. צריכים לעורר רחמי שמים שלא יתגשמו המזימות השפלות של אויבינו המתכננים ומבקשים להשמיד ולהרוג ולכלות את כלל ישראל רח"ל. דבריו הנוקבים והקשים כגידים פילחו את ליבם הטהור של נקיי הדעת שבירושלים, עד שאחד מהם, הגה"ק ר' פישל ברנשטיין זצ"ל, פנה אל רבינו ושאלו בתמיה: מדוע רבינו כל כך מפחיד אותנו? רבינו נאנח ובקול חרישי אמר: כל התיאור הנורא שגילינו ותיארנו ברבים, מצוטט ממה שראינו באותיות שחורות ע"ג לבן, במכתבו של אור שבעת אולי יוכל רבינו להראות הק' זי"ע. לבקשת הגר"פ הימים מרן הבעש"ט לו את המכתב, ענה לו רבינו: הייתי מראה לכם את זה, שם כתוב הרבה יותר גרוע מה שגיליתי, אבל מה תועיל לכם קריאתו? זה רק יפריע לכם ולא תמצאו מרגוע לנפשכם. אחד מהנאספים שהיה נרגש למאוד ולא יכל לשלוט ברוחו ולהירגע מעוצמת הדברים הנוראים ששמע, פנה אל רבינו ואמר שלפי תיאורו של רבינו את המצב העגום שעם ישראל נתון בו, הרי שמזמן חורבן הבית לא היו עדיין צרות כאלו לישראל. נאנח רבינו ואמר "צרות כאלו העומדים להתרחש על כלל ישראל, עוד לא היו מזמן בריאת העולם! ובסופקו ידיו זו בזו פנה רבינו אל הקהל בלשון שאלה: על מה נבקש, שתהיה מלחמה או לא? נענה אחד מזקני החסידים ואמר: רק שלא תהיה מלחמה. רבינו נעץ בו מבט חודר ואמר: מי יתן והיה כמו שאתם אומרים, אולם אם הצורר יכבוש בלי מלחמה, מי יודע מה יהיה אם תהיה מלחמה אזי אומות בסופם של אחינו בני ישראל, משא"כ העולם ידחו אותו, ותהיה בסוף הצלה פורתא לכלל ישראל, [חזון שנתקיים במלואו כידוע]. תוך כדי דיבורו קם רבינו מלוא קומתו, כשכולו אפוף חרדה, אמר: אתם בארץ ישראל גם לא תלקקו דבש, אבל בכל זאת ארץ ישראל שונה מכל הארצות. אולם אנו בחוץ לארץ - מי יודע מה יהיה, ומה ייעשה מעם ישראל! וסיים רבינו את דבריו ואמר: יש להרעיש עולמות ולבקש רחמים, וכל אחד יראה לתקן את עצמו עד שירחם ה' עמו.
כמו כן שלח רבינו את מקורביו לבקר בחצרות האדמורי"ם בארץ הקודש, לשמוע את חוות דעת קדשם בנוגע למצב הנורא.
באחד הימים נסע במיוחד לתל אביב לשוחח עם זקן אדמור"י רוז'ין, הרה"ק ר' ישראל מהוסיאטין זי"ע. רבינו שאל את רבי ישראל מהוסיאטין מה דעתו: האם הגרמנים הארורים יצאו למלחמה כוללת? ענה בבירור מוחלט, ואמר: בוודאי ובוודאי יצאו למלחמה, אמנם לא כעת, כי עסוקים המה בקצירת החיטים וזקוקים הם למצבור אוכל עבור החיילים, אבל בסופו של דבר בוודאי שיצאו למלחמה עולמית.
בכ"ב תמוז תרצ"ט: הביע רבינו רצונו להשתטח על ציון הרשב"י באתרא קדישא מירון. מקורביו ניסו להשפיע עליו ולמונעו מכך, מפני שהדרכים המובילים למירון היו בחזקת סכנה. זה קרוב לשלוש שנים, משנת תרצ"ו ואילך, שאתרא קדישא מירון היה סגור ומסוגר, ואפילו בל"ג בעומר לא עלו על הציון. המחבלים ימ"ש היו מסתתרים בנקיקי הסלעים הגבוהים מעל הכביש הצר והמפותל, והיו יורים על הרכבים שעשו את דרכם בכביש. רבינו עמד על דעתו להוציא לפועל את הנסיעה, בהפטירו "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. כשהגעו שם ביקש להכנס לבד למערה וכל הקהל עמד והמתין בחוץ. לאחר שהייה ממושכת נכנסנו כ"א לפנים המערה, ונשתומם למראה עיניו הנפוחות מבכי. עבודתו המאומצת בתפלה ובתחנונים למען הכלל, הותירה רושם עז על מראה פניו, וכשאחד מזקני החסידים הזדעזע למראהו ואמר: הרבי לא יוכל לשאת את המשא והמשימה שנטל על עצמו, הפטיר רבינו "האלט מען ניטש אויס"... אז לא אוכל לשאתו..
ממירון המשך לבית החיים בצפת, מקום בו ספונים וטמונים מאורי ישראל: מרנן ה'בית יוסף', האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו, ועוד רבים גאונים וצדיקים זי"ע. בהגיע רבינו סמוך לשער בית החיים, נענה ואמר: נאמר בקינות "אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות ונם עצמות חביבות מה אתם שוכבות, בניכם גלו ובתיכם חרבות"; בזמן חורבן הבית הלך ירמיהו הנביא להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, וביקש להודיעם מכל הצרות של כלל ישראל. גם עלינו מוטל חוב להודיע לצדיקים הטמונים פה, שיעוררו רחמים בשמים לבטל את הגזירות הנוראות המרחפות על כלל ישראל.
כשחזר מהציון הק' של מרן הבית יוסף, נאנח רבינו ובקול חרישי אמר - כאילו לעצמו - "מיר האבן געמיינט אז מיר וועלין עפעס פועל'ן! [חשבנו שנוכל לפעול משהו!]
במשך כל זמן שהותו בארץ, התמלטו מפיו דיבורים מחרידים את לב שומעיהם, מדי פעם במטבעות לשון אחרות, כמו "פולישע אידן זענען פארלוירן"... [יהודי פולין אבודים...] וואס וועט זיין מיט קראקאווער אידן... אזא קראקא... [מה יהיה עם יהודי קראקא... קראקא העיר הגדולה...]
באחד הימים מתכונן רבינו לחזור למקום מגוריו - קארלין. זקני וראשי העדה קארלין התאספו לטכס עצה איך להשפיע על רבינו להמנע מלחזור, כמו כן נידונו הדרכים להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל לכל משפחת רבינו. הוא הודיע כשהדבר נודע לרבינו, בהחלטיות על כוונתו ליישם תכניתו. כשפנה אליו הרה"צ ר' אלטר שו"ב שיפמאן זי"ע ושאלו לאור דברי רבינו על הגזירות הנוראות העומדות שו"ב להתרחש, איך מותר לרבינו לחזור למקום סכנה? כתשובה לשאלתו קם רבינו ניגש לארון הספרים, הוציא ספר מסויים והראה לו שכתוב שם כי מי שנמצא בתוך קהילתו וצאן מרעיתו בעת שהכל מתנהל על מי מנוחות. אבל כשתושבי העיר בסכנה - הרי הוא בורח כדי להציל את עצמו ואינו נמצא אתם יחד שונאו!
נענה רבינו ואמר: כל ימינו אנחנו עובדים ועמלים לזכות להיות "ואני קרבת אלוקים לי טוב",(תהלים עג כח) להיות קרוב להקב"ה, איך אפשר לחיות שונאו'?!... במצב של 'הקב"ה
כששמעו החסידים את דברי רבינו קמו כמה מטובי האברכים, וגמרו אומר להשליך נפשם מנגד ולפעול על מנת למנוע את נסיעתו, אפילו אם ח"ו יכוו מגחלתו. והיו כאלו שהחליטו להשכיב עצמם תחת גלגלי הרכב. רבינו הגיב ואמר: "איר וועט זיך רייסין די האר פון קאפ" ["את שערות ראשיכם תמרטו באם תמנעו בעדי את הנסיעה"]. הוא שימנע את נסיעתו ועמד לא שעה להפצרותיהם ותחנוניהם של אנ"ש על דעתו בתוקף.
ליל י"ד אלול תרצ"ט נסע רבינו בחזרה,כעבור שלושה ימים בלבד, י"ז אלול תרצ"ט, פרצה המלחמה הארורה השואה האיומה. כשהגיעה הספינה לנמל קאסטנציא ברומניה, כבר פלשו הגרמנים הארורים לפולין וכבשוה תוך מספר ימים, השמועות על פרוץ המלחמה הגיעו גם לרומניה, ומשום כך העדיפו רבים מנוסעי האניה להשאר שם. אך רבינו ומלווהו הספיקו עוד לעלות ברכבת האחרונה שנסעה לפולין.(לב ישראל)
ביום המר והנמהר י"ד מרחשון בשנת תש"ג עלה רבינו ומשפחתו על מקדוה על קידוש השם באכזריות איומה הי"ד
זכותו הגדול יגן עלינו ועל כל ישראל אמן