אדם דואג על איבוד דמיו

הפוך בה דכולה בה

די אחראים: אחראי, גבאי ביהמד

אוועטאר
שמעלקא טויב
שר חמשת אלפים
תגובות: 5326
זיך איינגעשריבען אום: דינסטאג מאי 04, 2010 2:41 pm
לאקאציע: אויפ'ן באשעפער'ס וועלט'ל!

אדם דואג על איבוד דמיו

תגובהדורך שמעלקא טויב » מאנטאג נובעמבער 03, 2014 3:03 pm

קושר כתרים האט געשריבן:
שמעלקא טויב האט געשריבן:כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה עובר על גניבה, ואם חושדים את התורה בגניבת שקלים אין חושדים אותו בשתיית מים בלא ברכה?


אדם בהול על ממונו.

[ובדרך צחות, אדם דואג על איבוד דמי"ו, ואינו דואג על איבוד מימי"ו...]


אגב, יש מקור למימרא זו?

שמעתי פירש נאה ע"ז: אדם, האדם הגדול בענקים אברהם אבינו ע"ה, דואג על איבוד דמיו, שלא ידע בשעת העקדה עם צריך להביא לעולה או קרבן אחר, ואינו דואג על איבוד ימיו, שלא דאג על איבוד ימיו שבנו יחידו יאבד.
הק' שמעלקא טויב
נו"נ להחסיד המפורסם רבי שלום טויב ע"ה
shmelketaub@gmail.com

אוועטאר
קושר כתרים
שר מאה
תגובות: 136
זיך איינגעשריבען אום: דינסטאג מאי 13, 2014 3:59 pm

תגובהדורך קושר כתרים » מאנטאג נובעמבער 03, 2014 3:49 pm

שמעלקא טויב האט געשריבן:
קושר כתרים האט געשריבן:[ובדרך צחות, אדם דואג על איבוד דמי"ו, ואינו דואג על איבוד מימי"ו...]


אגב, יש מקור למימרא זו?


מחמת חיבת שאלת חכם אשיב את אשר מצאתי בחפשי מקופיא.

הפתגם הנ"ל נודע בפי ההמון בשם המדרש. אך כרגיל ברוב "מדרשי הפליאה", הדברים אינם מצויים כלל במדרשים הידועים לנו.

תוכן ומקור רעיון מוסרי זה כבר כתב רבינו מנחם המאירי ז"ל (פירוש המאירי למשלי, ב ד): "כמאמר חכמי המוסר, שאמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם יקרים בעיניכם שוה כסף אחד. וכאשר היה בעיניהם כמתעתע, ביאר להם חידתו ואמר: כי תחמלו על כסף אחד שלא להוציאו לבטלה, ולא תחושו על הוציאכם רוב ימיכם לבטלה ובישיבת קרנות וברחובות.

וכזאת כתב המאירי גם בספרו חבור התשובה שכתב ב"ילדותו": ומה נכבד מאמר חכמי המוסר ... אמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף אחד אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה ותתנדבו בפיזור ימיכם לבטלה, עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם (חיבור התשובה, מאמר ב [משיב נפש], פרק ט, ירושלים תשלו).

אך הביטוי הנ"ל כפי המושר בפיות עמך בית ישראל, "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו" מצינו בס' החיים לר' שמעון פראנקפורט, ח"א יום ה' (אמשטרדם תס"ג דף י, א) ושם: אמרי אינשי אדם דואג וכו'.

גם מובא בשם רבי אלעזר הקליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע"ד - כב ע"א: "ובילדותי אמרתי, שזה פי' החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים"...

וכעין זה מובא מהגה"ק בעל נודע ביהודה זצ"ל בספרו דרושי הצל"ח (דרוש א, ליום א דסליחות, סי' כ"ג, ורשא תרמד/ו, דף ה ע"א): "אבל הרשעים, חייהם אינם חיים, ואין לימים שלהם שום מציאות. ועליהם נאמר: ימי קלו מני ארג [איוב ז ו]. כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו".
הרה"ק רבי נתן מברסלב זצ"ל כותב בספרו לקוטי הלכות (הל' מגילה, ה"ו, סעיף יח): עיקר אבידת הימים ... ע"י תאות ממון ... וכמורגל לשון זה בספרי מוסר: "אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו".

בס' הנהגות צדיקים, מרבי שלום שרעבי הרש"ש אות נ"ה כתב: "כזה מצאתי כתוב בבהכ"נ הגדול פעה"ק ירושלים ת"ו וכתוב בה זה המוסר, אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם עוזרים אדם, זכור יום מותך להיכא אתה הולך ולאן תבוא כי אינך יודע אם תמות למחר וגם אתה רואה הרבה בני אדם מתים פתאום בלא תשובה וגם זכור כשתמות שתצטרך ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה על כל אבריך מקטן ועד גדול"...

ונודע השיר הנפוץ בין אחינו מבני עדות המזרח: "בן אדם! למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים. הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים. רדוף אחר התורה והמצוות, אשר הם לעד קיימים".

אך מה שנתפרסם פתגם זה בפי העולם, היא מפרי עטו של הגאון החזון איש באגרתו: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים לו. וימיו אינם חוזרים לו". החזו"א לא ציין מקור לפנינה זו, אך מסתבר שמרוב הגיגיו למצוא נקודת המוסר שבו, לא מצא לנחוץ לציין המקור. ומזה יצא שכותבי זמנינו שלא ידעו מקורות הנ"ל יחסו פתגם זה לרבי ישראל סלאנטער ז"ל ויש שמסרוהו גם בשם החפץ חיים ז"ל.

*
בס' גן יוסף, להג"ר יוסף פאצאנאווסקי, בני ברק תשנ"ח, כתב בסי' תקפ"ד (אבות ד טז): עולם הזה דומה לפרוזדור. החתם סופר זי"ע, אמר, שאנשים קלאגין זיך, שאין להם עם מה לחיות, אבל עוד לא שמעתי, שאיש יתלונן על עצמו, שאין לו עם מה למות...

וממש מעין אימרא זו כתב בס' בית הילל, (טירנויא תש"א, עמ' נג): שהיה רגיל תלמידו הרה"ק רבי הילל ליכטנשטיין מקולומייא לומר לאנשים שבאו בקובלנא ואמרו: "רבי! איך האב ניכט מיט וואס צו לעבען". השיב להם: "האט איהר מיט וואס צו שטערבען?"...

(גם פתגם זה עבר כמה גלגולי שמות, יש שמסרוהו בשם רבן של בעלי המוסר רבי ישראל מסלאנט ז"ל, ובס' חפץ חיים על התורה (בעריכת הרב שמואל גרינימן, בני ברק תשי"ד, פרשת בלק, עמ' ריג, במעשי למלך): ופעם אמר [החפץ חיים] בצחות לשונו, על מה שהעולם דואג ומיצר על מצב הפרנסה: עס איז שווער צו לעבען, ניטא מיט וואס צו לעבען. ואני שואל אותם - און צו שטארבען איז דא מיט וואס?
כך הובא בשם החפץ חיים גם בס' חיי המוסר, (מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, נערך וי"ל ע"י חבר תלמידי ישיבת בית יוסף באוסטרובצה, אוסטרובצה תרצו, עמ' קיז, סי' צז) ובס' מאיר עיני ישראל (עמ' 167)
לעצט פאראכטן דורך קושר כתרים אום מאנטאג נובעמבער 10, 2014 2:39 pm, פאראכטן געווארן 2 מאל סך הכל.
ראוי שיהיו ישראל מוכתרים בשלשה כתרים, חכמים, ונבונים, וידועים (שו"ת חת"ס ח"ז סי' טז)

אוועטאר
שמעלקא טויב
שר חמשת אלפים
תגובות: 5326
זיך איינגעשריבען אום: דינסטאג מאי 04, 2010 2:41 pm
לאקאציע: אויפ'ן באשעפער'ס וועלט'ל!

תגובהדורך שמעלקא טויב » מאנטאג נובעמבער 03, 2014 3:57 pm

פלאי פלאים הרב הקושר, ישר כח גדול ע"ז.
הק' שמעלקא טויב
נו"נ להחסיד המפורסם רבי שלום טויב ע"ה
shmelketaub@gmail.com

אוועטאר
קושר כתרים
שר מאה
תגובות: 136
זיך איינגעשריבען אום: דינסטאג מאי 13, 2014 3:59 pm

תגובהדורך קושר כתרים » מאנטאג נובעמבער 03, 2014 4:44 pm

שמעלקא טויב האט געשריבן:
קושר כתרים האט געשריבן:[ובדרך צחות, אדם דואג על איבוד דמי"ו, ואינו דואג על איבוד מימי"ו...]


שמעתי פירש נאה ע"ז: אדם, האדם הגדול בענקים אברהם אבינו ע"ה, דואג על איבוד דמיו, שלא ידע בשעת העקדה עם צריך להביא לעולה או קרבן אחר, ואינו דואג על איבוד ימיו, שלא דאג על איבוד ימיו שבנו יחידו יאבד.


ראה זה פלא, ודבר "בעתו" מה טוב.

על פירוש הפתגם הנ"ל שכוונתו על אברהם אבינו בעת העקידה, מצאתי מעשה מעניין השייך לפרשתינו, ולא אוכל להתאפק מלהעתיקו.

באתר 'שטורעם' (חב"ד) יצא בסידרת "סיפורים וגלגוליהם" על שורת סיפורים המקובל בין החסידים שאין להם שחר ויסוד, ובתוכם ובראשם מתייחס לסיפורי חסיד חב"ד ר"א ב"נ, שסיפוריו הם עתירי דמיון ובדיון.

להלן סיפור נוסף מפרי רוחו של אותו ר"א ב"נ, וז"ל:

בשנת תשנ"ט נדפסה 'תשורה' לחתונה (כ"ו כסלו), ובה גם סיפורים שסיפר ר"א ב"נ בשנת תשל"ז. בין הסיפורים נדפס גם הסיפור דלהלן, שלדבריו, הוא עצמו שמעו מפיו של הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה:

פעם הביאו רב זקן מאחת הערים מארה"ב לכ"ק אדמו"ר שליט"א [הרמ"מ מליובאוויטש], מכיון שהוא אמר שיש לו צוואה מאביו ואביו מאביו על איזה ענין, ועד עכשיו לא יצא לו למלא את הצוואה... לכן אמר לנכדיו שיביאוהו אל אדמו"ר שליט"א... וכשיצא הי' נרעש ונפעם עד מאד. ואמר: אדמו"ר שלכם הוא גאון נפלא, רשכבה"ג [=רבן של כל בני הגולה], ואין לכם מושג בגדלותו. ולקח הרבה זמן עד שנרגע. ואחר-כך סיפר את כל פרשת הענין אשר קרהו.

שאביו-זקינו מצא מדרש פליאה על הפסוק "ואיה השה לעולה" (דעקידת יצחק), ואיתא על-זה במדרש: "הדא הוא דכתיב אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו". ואביו זקינו שאל גדולי עולם שיפרשו לו המדרש פליאה הזה... הוא שאל את המלבי"ם, ר' אייזיל חריף, "דער מינסקער גדול" ועוד ועוד... אך אף אחד לא פירש פירוש שיניח את דעתו. וציוה לבנו בצוואתו שיברר את זה, ובנו גם כן שאל גדולים וטובים ולא נתקררה דעתו, וציוה לבנו שלו – שהוא הרב הנ"ל – שיברר את זה.

ועכשיו, סיים הרב הזקן את סיפורו, באתי לכ"ק אדמו"ר שליט"א כדי לשאול פירוש המדרש פליאה הזה. והאדמו"ר פירש את זה מיד ללא שהיית רגע, ובפירוש כל-כך גאוני מצד אחד, ופשוט מצד שני, עד שהנני עומד נדהם ונרעש מול גדלותו.

אדמו"ר שליט"א פירש כך: יצחק הרי הי' בכור לאמו, וא"כ אם הוא הולך לישחט יש לו דין של קרבן בכור שהוא קדשים קלים, ומתן דמים שלו הוא מתנה אחת כנגד היסוד, ומצד שני הרי הוא הלך לישחט לעולה, ועולה היא קדשי קדשים ומתן דמים שלה הוא שתים שהן ארבע, ולכן לא ידע יצחק איך אפשר לעשות את זה. וזהו ששאל: ואיה השה לעולה? איך אפשר להקריבו לעולה אם הוא בכור? וזהו שאמרו במדרש: "אדם דואג על איבוד דמיו", כלומר מה יהי' עם הדם שלו, "ואינו דואג על איבוד ימיו", כלומר על עצם הענין שהולך לישחט.

כ"ק אדמו"ר שליט"א הביא גם משיטת הרמב"ם לענין זה, אך המספר לא זכר בדיוק את הרמב"ם.

עכ"ל סיפור המעשה הפנטסטי מפיו של ר"א ב"נ, סיפור אשר איש מבלעדיו לא שמע מר"י גורדון, ולא ידוע על שום אדם שזכה לשמוע זאת מפיו של אותו רב זקן, שלמרבית הצער לא נתגלה שמו ונתכסה לעולמים...

* * *

וממשיך ב'שטורעם' הנ"ל:

אלא שסיפור פירושו של "מדרש פליאה" זה, אף הוא כשלעצמו 'מדרש פליאה', ומעמיד בספק את יכולת ה"הרגשה" והאבחנה בין סיפור בדוי לסיפור אמיתי, מפני שמונח לפנינו נוסח קדום של סיפור זה, כפי שנתפרסם בשנת תרצ"ד בספר "חבל בנימין" מאת ר' חיים בנימין ליפקין, וזה תוכנו:

אדמו"ר מהר"ש בא לוויטבסק, לחתונת בנו ר' מענדל עם בתו של הגביר ר' יוסף פאפיערין, שהיתה נכדתו של המלבי"ם, שהיה נוכח גם הוא באותה חתונה. המחותן ר' יוסף ניצל את המעמד הנדיר של נוכחות שני גדולי עולם אלו, וביקש מהם לפרש לו את דברי ה"מדרש פליאה" על עקידת יצחק, ש"אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו".

המהר"ש כיבד את המלבי"ם – שהיה זקן ממנו – שיפרש ראשונה, ואחר-כך פירש הוא עצמו בצורה דומה להפליא לפירוש שנתייחס לעיל לאדמו"ר זצ"ל...

המלבי"ם קם מכסאו ואמר: אין זה כי אם ברוח הקודש שבו פירש המחותן את המדרש פליאה. והוא ביאור נפלא מאד וגם פשוט כל-כך (גם הגדרה זו דומה להפליא להגדרה שהגדיר "הרב הזקן" את פירושו של רבינו זצ"ל...).

ר' חיים בנימין ליפקין – כותב הסיפור – מציין, שהוא עצמו שמע זאת מאחד שהיה נוכח באותה חתונה, בהיותו תלמיד בוויטבסק, בישיבת הגאון ר' יצחק ליפקין – זקינו של כותב הסיפור.

כיצד אפשר להטיל ספק כלשהו בסיפור ששלשלת מסורותיו ברורה כל-כך, וכולו מקרין אמינות מוחלטת?

אך מה נעשה ור' מענדל בן מוהר"ש לא היה נשוי מעולם לבת משפחת פאפיערין, וחתונתו הראשונה התקיימה בשנת תרמ"ב, כשנתיים אחרי פטירתו של המלבי"ם!

* * *

ועדיין לא נתמלאה סאת מבוכתנו; בספר "גבורה יהודית במלכות הרשע" (עמ' 166) מספר ר' אייזיק קרסיק ע"ה על דודו-זקינו הרה"ח ר' יהושע דובראווסקי [כשרשמתי אני את הסיפור מפיו, אמר שאת הסיפור הזה שמע מדודו ר' מענדל דובראווסקי], שנסע אל מוהר"ש ועצר בעיירה שבה התגורר המלבי"ם [ברשימתי הנ"ל, שר' יהושע נסע מעיירתו גריגורובקא, והיה צריך להחליף רכבת בעיר האמיל, שם כיהן המלבי"ם ברבנות. ע"כ. ואולי היתה זו פליטת פה, והכוונה למוהילוב, שבה היתה רבנותו של המלבי"ם בין השנים תרל"ב-תרל"ד].

המלבי"ם ביקש ממנו לשאול ממהר"ש שיבאר לו את ה"מדרש פליאה" דנן, וכששב מליובאוויטש ובפיו הפירוש הנ"ל, קם המלבי"ם ממקומו ואמר: "תורה היא מן השמים" [סיום זה דומה להפליא לתיאור שבס' "חבל בנימין" דלעיל].

האם יכולים אנו לפקפק בפרט מפרטי הסיפור הזה?!

* * *

ואם לא די בכל אלו, הנה מצאנו בכת"י שבספריה הלאומית ירושלים (מס' 3522) את הפירוש דנן ל"מדרש פליאה" זה, ושם הוא מיוחס ל... אדמו"ר הזקן [בעל התניא]!

ע"כ העתק מאתר 'שטורעם'.


* * *

ועד כמה גדלה הפלא על מקור ביאור זה למדרש הפליאה (הבדוי?), בשם המלבי"ם, בשם אדמוה"ז בעל התניא, בשם המהר"ש, ובשם הרמ"מ, נזכר בשם המלבי"ם גם בס' מטעמי יצחק, שכתב ר' יצחק מרדכי פאדוואה לספר אילנא דחיי, המקבץ מתורתו של ר' מנחם מענדל מרימנאוו, ונדפס בשנת תרס"ח בפיעטרקוב. וזה לשונו (פר' וירא, דף ט ע"ב, הערה ד):
"שמעתי שהק' מהרא"י מסאדיגורי זצ"ל שאל להרה"ג המלבים זצ"ל, שיפרש לו דברי הילקוט [!] דכתיב ביה בזה הלשון: "בשעה שעקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק בנו, בכה בכייה גדולה, ואמר: הנני דואג על איבוד דמיו ואיני דואג על איבוד ימיו". והשיב לו הגאון ז"ל: דהנה יש פלוגתא אם נתערבו שני מיני דמים, על איזה מהן יזה. ודעת החכמים, שישפוך. והנה, גם יצחק אבינו ע"ה היה בכור ועולה, וא"כ הוי כנתערב שני מיני דמים, דלדעת החכמים ישפוך, וא"כ לא יעלה העולה לרצון לפניו ית'. וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה: הנני דואג על איבוד דמיו, היינו שצריך לשפוך הדמים שלו וילך לאבדון, ואיני דואג על איבוד ימיו, היינו שעל הימים שלו לא היה חס, כיון דהוא ציווי השי"ת, אך ע"ז היה מצטער, כיון דלא יעלה לרצון לפניו ית'.
עכ"ל רי"מ פאדוואה בשם המלבי"ם. אך הוא עצמו מסיים בנימת בקורת: ואינני מקבל אחריותו עלי, כי מי יודע אולי הוא מאמר בדוי. אך יען שהוא דבר נכון, כתבתיו.
[יש שאמרו להשוות על מקור המדרש לעקידת יצחק, שעל הפסוק "אלקים יראה לו השה לעולה בני" נאמר במדרש תנחומא: "אמר יצחק, נפשי מסורה לה' אבל אוי לי על דמי". וניתן לראות במדרש זה השראה לנוסח שנתגלגל ל"מדרש הפליאה" הנ"ל.]
*
נתארכו הדברים מענין לענין באותו ענין, ויש לחוש כבר ולדאוג על איבוד דמים ואיבוד ימים... וע"כ נחזור לראשונות לדיונים במס' שקלים.
ראוי שיהיו ישראל מוכתרים בשלשה כתרים, חכמים, ונבונים, וידועים (שו"ת חת"ס ח"ז סי' טז)

אוועטאר
שמעלקא טויב
שר חמשת אלפים
תגובות: 5326
זיך איינגעשריבען אום: דינסטאג מאי 04, 2010 2:41 pm
לאקאציע: אויפ'ן באשעפער'ס וועלט'ל!

תגובהדורך שמעלקא טויב » דינסטאג נובעמבער 04, 2014 1:03 pm

אה.... נתארכו הדברים ונהנתי עד למאוד, ישר כח גדול הרב הקושר!
הק' שמעלקא טויב
נו"נ להחסיד המפורסם רבי שלום טויב ע"ה
shmelketaub@gmail.com


צוריק צו “ידיעות התורה”

ווער איז אונליין

באנוצערס וואס דרייען זיך דא: נישטא קיין איינגעשריבענע באנוצערס און 2 געסט