חמרא טבא האט געשריבן:באקאנט דריי מופתים וואס דער רביד הזהב האט פארציילט וואס ער האט אליין מיטגעהאלטן ביי זיין גרויסן רעבין דער ראפשיצער רב זי״ע
באקאנט אז ער האט געזעהן דריי מופתים, אבער די מעשה גופא איז נישט באקאנט, וועל איך עס מעתיק זיין ממקורו.
די מקור איז אין 'אהל נפתלי' פון הרב הגאון המפו' בחיבוריו הנפלאים רבי אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן זצ"ל, ער ברענגט דארט נאך דעם סיפור הדברים, וואס ער האט מקבל געווען אין א בריוו פון הרב הגאון רבי אברהם איטינגא מדוקלא וואס האט עס געהערט פון א זוהן פון בעל רביד הזהב.
וזה לשונו באהל נפתלי:
-אות מ"ח
[עוד שם במכתבו של רבי אברהם איטינגא] שמעתי מפי הרב
[רבי אברהם יוסף יעקב געלערנטער] מיאשניצא, ששמע מפי אביו הרה"צ
[רבי ישראל דוב בער אבד"ק יאשניצא] בעל רביד הזהב, שהי' ט"ו שנים אצל הרה"ק מראפשיץ,
שלשה מופתים שראה אצל הרה"ק הנ"ל.
מופת הראשונה: פעם אחת בליל א' דסוכות, באה אשה אחת לפניו עם ילד קטן על זרועותי', והתינוק הי' חולה במחלת 'אבצערונג', ויאמר הרה"ק בזה הלשון: "איך האב אפילו פיינט צו זאגן, נאר איך מוז זאגן, דאס קינד איז נישט אויסגעלייזט געווארן". והאשה הודית כי לא נפדה, וחקרו ודרשו החסידים מאיזה עיר היא, ונודע להם הי היא מעיר רחוקה כארבעים פרסה מעיר ראפשיץ, ואז ראו בעליל כי כיון הרה"ק ברוח הקודש.
- אות מ"ט
[עוד שם],
מופת ב' מהנ"ל: פעם אחת בחג הסוכות, הי' לו להרה"צ בעל רביד הזהב מכה על רגלו, והי' יושב אחורי התנור והכיריים, כי ירא לשבת בין אנשים לבל ידחקו אותו. בהושענא רבה עמד איש אחד אצלו, ובעת חבטת ההושענא חבט בשגגה על רגלו, ומגודל הכאב נפל לארץ ויתעלף, והרה"ק מראפשיץ עמד אצל העמוד, ופניו למזרח, והרגיש תיכף ברגע זו שהתחיל לתהעלף, ויגש אליו ויאמר לו: "ישראל בער לעב
(כן קרא אותו) בודאי יכאב לבך, בוא עמי אל החדר ותסעד לבך במעט יין שרף ועוגה אחת".
- אות נ'
[עוד שם],
מופת ג' מהנ"ל: הרה"צ בעל רביד הזהב הנ"ל הי' חתן לנגיד אחד בעיר רימינוב, והי' אוכל ט"ו שנים מזונות על שלחן חותנו, והי' לו חבר הרב החסיד רבי יאטשי בן הרב רבי בעריש, בן הרה"צ רבי אברהם אלחנן מפלאנטשע, שהי' אוכל גם כן מזונות על שולחן חותנו, והם היו אוהבים נאמנים, ממש אהבת דוד ויהונתן הי' ביניהם, ותמיד היו הולכים ביחד אל הרה"ק רבי ר' נפתלי, והיו יושבים אצל השולחן תמיד ביחד.
והרבי ר' נפתלי הי' דרכו בקודש לחלק בעצמו ככרות לחם אצל השולחן, והי' מנהגו כי להשני ריעים אהובים הנ"ל הי' נותן תמיד שתי ככרות לחם, שהיו תואמים ודבוקים יחד, כה הי' מפשט כל הימים. פעם אחת התגנבה פתאום אל קצת טינא בלב זה על זה, ולא ידעו מדוע, רק הרגישו בלבם איזה טינא. וכאשר חלק הרה"ק הככרות בליל שבת קודש, לקח הרה"ק שני ככרות שהיו תואמים יחדיו, והפריד את הדבקים, ונתן לזה ככר לחם אחת ולזה ככר לחם אחת.
אחר הסעודה כשהלכו לביתם, התחילו להרהר בענין זה, ויאמרו איש אל אחיו: "מה זאת עשה הרבי לנו שהפריד את הככרות ונתן לנו, אין זאת כי אם אשמים אנחנו על הטינא שיש בלבנו זה על זה". ובכן פייסו זה את זה, ושלחו אחרי יישן שרף וישתו לחיים, ונעשה אהבה ואחוה ביניהם יותר מבתחילה.
למחר בסעודת הצהרים נתן להם שני ככרות תואמים כבתחילה, אז ראו עין בעין כי רוח הקודש הופיע בבית מדרשו.
ע"כ מספר אהל נפתלי