קיקיון האט געשריבן:יעצט באמערקט א סטיקי וואס איך האב אוועק געלייגט אןיף ו' תמוז
טאקע א טאג שפעט אבער נאך אלס אינטערסאנט
האדמו״ר מהרב״צ זצ״ל, הי׳ לו מנהג לעשות יום טוב בכל ששי בתמוז, יום שבו
נעשה לו נס גדול, ועשה בו סעודה לכל מעריציו. והמעשה כך הי׳:
בשנת תרנ״ד התחיל אביו, הרה״ק רבי שלמה לסבול בעצביו. הרופא צוה לו שילך
בכל יום לרחוץ בנהר, והמים הקרים יחזקוהו. היות והרב מהר״ש הי׳ אז חלש, על כן
לקח עמו את בנו, רבי בן ציון, ואת חתנו, בעל בתו היחידה, הרה״צ רבי חיים יעקב
טייטעלבוים, זצ״ל. בעלותם על המרכבה לנסוע אל הנהר, בא רבי ליבוש דיין, להזכיר
איזה חולה שהי׳ בביתו, הרב אמר לו שכבר הכל בסדר ויבוא עמם אל הנהר.
בבואם אל הנהר, נהר ביאלא שאצל באבוב, נהר עמוק ושוטף, נכנם הרה״ק מהר״ש
לטבול ויצא, שמפאת חולשתו, זו היתה כל רחיצתו.
בצאתו מן הנהר נכנסו שני האברכים והתחילו לשחות על פני הנהר. רבי ליבוש
שהי׳ שוחד. מצוין לא רצה לרחוץ, והלך לו לטייל במרכבה על שפת הנהר ועד מהרה
התרחק מהם. האברכים שלא ידעו לשוט, לא יכלו להיחלץ מן שטפו החזק של הנהר שמשכם
בעזוז םחיפתו, ובן רגע העלימם בין גליו הסואנים. האברכים הספיקו עוד לצעוק, רבי ליבוש
הצל, אבל רבי ליבוש כבר הי׳ רחוק, ומה גם שבגלל הקשת אופני המרכבה ורגלי הסוסים
במרוצתם על הצרורות שאצל הנהר, לא הי׳ באפשרות לשמוע איזה קול אדם. ברם הרב ז״ל
שמע פתאום את קולם המיואש של בניו, וראה עוד שנעלמו בין הגלים, אימת מות אחזתו
לאותו צדיק וצעק בשארית כוחותיו, רבי ליבוש, רבי ליבוש, אבל צעקותיו היו בכדי, רבי
ליבוש לא הי׳ יכול לשמוע. ביאושו הרים הרב ז״ל את ידיו אל השמים וצעק בקולות
איומים ומרים: זקני הקדוש, עורר נא רחמים להחזיר לי שני בני, אנא, זקני הקדוש מצאנז,
פעל נא אצל השי״ת שיחזיר לי את שני ילדי, וכן הוסיף לצעוק ולהתחנן בכל האימה ופחד.
פתאום החזיר ר׳ ליבוש את ראשו וראה את הרה״ק מהר״ש עומד בידים מורמות
והעמיד את הסוסים ושמע צעקתו המיואש אל זקנו, שיפעל הצלת ילדיו. ר׳ ליבוש ראה
והשכיל מיד את אשר לפניו, וקפץ בחפזון אל המים בבגדיו, ולפי חשבונו, היו הנטבעים
צריכים עתה לעבור במקומו, והי׳ זה נם גדול, שהלך עם מרכבתו לטייל, לאורך מורדו של
הנהר.
אחרי רגעים מצא את ר׳ חיים יעקב, והתאזר למשכו בכל כוחותיו ממטה למעלה.
בקושי גדול הצליח למשכו עד שפת הנהר, אבל לא הי׳ ביבלתו להוציאו בעצמו, כי מגפיו
ובגדיו היו כבדים ממים הספוגים בהם, וגם הי׳ בקצה כוחותיו. בינתים הגיעו לשם הרב
ואברהם גבאי ושניהם עזרו •להוציאו מהמים. ר׳ ליבוש קרא להם, קרעו ממני את בגדי ואת
מגפי, בי בעצמו לא הי׳ יכול אפילו לנשום. במשך הרגעים האחדים שהפשיטו את בגדיו
ואת מגפו האחת — השני׳ לא הי׳ אפשר לפשוט, כי דבקה בבשרו מפאת ריבוי וכובד
המים — התאושש ר׳ ליבוש מעט וחזר מיד אל הנהר. אחרי חיפוש של כמה רגעים, עלה
עם רבי בן ציון, שנמצא בהתעלפות עמוקה. והנה בעוד שר׳ חיים יעקב התחיל להקיא, לא
נראו ברבי בן ציון שום סימני חיים, והשתמשו בכל הפעולות ובשארית כוחותיהם, עד
שעלתה בידיהם לעוררו מעט מעט לתחיה. אחרי ששב רוחו בקרבו, ראו כולם בחוש שנסי
נסים נעשו כאן, וזכותו של אותו זקן מצאנז היא שעמדה להם.
המעשה הזה הי׳ ביום ג׳ ולמחרתו ביום ד׳, נסעו כולם לשינאווא, לברך הגומל, וגם
רבי ליבוש דיין נסע עמם. הרה״ק משיבאווא שכבר הודיעוהו מהנעשה, יצא לקראת ר׳
ליבוש ואמר לו, אשריד ואשרי חלקד שזכית להצלה זו, והלואי שיהי׳ חלקי עמד.
טאקע וועגן די מעשה שווימט מען נישט ו' תמוז אין די באבוב'ער קעמפס עד עצם יום הזה.