הרה"ק רבי אלעזר מקאזניץ זיע”א בעל ליקוטי מהר"א
בן הרה"ק רבי משה אליקים בריעה זיע"א
כ"ו כסלו תרכ"ב
בן הרה"ק רבי משה אליקים בריעה זיע"א
כ"ו כסלו תרכ"ב
רבינו מרן ר' אלעזר זיע"א נולד ביום י"ב סיון, לאביו הרה"ק ר' משה אליקים בריעה מקאזניץ זיע”א, בן המגיד הקדוש רבי ישראל מקאזניץ זיע”א, ולאמו מרת שיינא פערל ע"ה, בת הרה"ק רבי אלעזר מליזענסק זיע”א, בן הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זיע”א.
ביום כ' סיון נימול רבינו, ונקרא שמו בישראל אלעזר - על שם זקנו הרה"ק ר' אלעזר מליזענסק.
כבר בטל ילדותו כשהיה רגיל אצל אביו הקדוש, זכה לגילוים מופלגים ולחזות במראות הקודש, וכפי שהעיד הרה"ק החידושי הרי"ם זיע”א: פעם בעת ששהה הרה"ק החידושי הרי"ם בקאזניץ, היה אז רבינו עדיין נער צעיר. פעם כאשר יצא רבינו מהקודש מבית אביו הרה"ק רבי משה, שאל אותו החידושי הרי"ם: "מה הרבי עושה כעת בביתו". והשיב לו הנער: "אבא ומארי הולך בתפילין דר"ת ולומד הזהר בפרשת בלק המעשה דינוקא. גם איזה ינוקא נמצא בסמוך לו". כששמע החידושי הרי"ם דברים אלו, הלך תיכף לבית הרה"ק רבי משה, ורצה לפחות הדלת לראות את הפליאה הזאת, אולם תיכף קם הרה"ק רבי משה, ומיהר אל הדלת, ואמר: "ניין איטשע מאיר", ואל בנו אמר: "אזוי אלעזר, די זאגסט אויס, וועל איך דיר שיון אויך נישט אריין לאזען".
בהיותו כבן חמש עשרה, נלקח אחר כבוד לחתן אצל הרה"ק ר' יעקב ממעליץ זיע”א, בן הרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ זיע”א. אחרי החתונה ישב על שלחנו הקדוש של זקנו בראפשיץ שחיבבו והעריכו מאד. הוא זכה ליהנות מזיוו עד שנת תקפ"ז - שנת הסתלקותו של הרה"ק מראפשיץ, אז חזר לקאזניץ, אל בית אביו.
כשהיה רבינו בראפשיץ, ראה בבית זקנו מגדל עץ ובו מחיצות זכוכיות, ובפנים תלוי מסוה על הזכוכית שלא יראו פנימה. הביט רבינו בזה והיה תמה. שאלו הרה"ק מראפשיץ: "מה אתה תמה"? אמר לו: "ממה נפשך, אם רוצים שיביטו פנימה, למה לי המסוה, ואם אינם רוצים שיביטו פנימה, למה לי הזכוכית"? שאלו הרה"ק מראפשיץ: "ומה אתה אומר על זה"? ויען ואמר: "באמת אין צריך להראות פנימה, אך לפרקים לפני אוהב מסירין המסוה, ומראין לו פנימה". ותיטב מאד התשובה בעיני הרה"ק מראפשיץ.
אחרי פטירת חו"ז הרה"ק מראפשיץ, הסתופף רבינו בצלו של אביו. בשנת תקפ"ח כאשר נסתלק אביו הקדוש, סירב רבינו לקבל עליו את עול ההנהגה בגודל ענותונותו.
בתחילה הסתופף בצל הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זיע”א, כמסופר שלאחר פטירת אביו הרה"ק ר' משה חלם פעם רבינו, וראה עמוד אחד, ועל העמוד תלוי טבלא, וכתוב עליו: 'עתידה תורה שתשתכח מישראל', ונבהל מאד, ואמר: "שבודאי אליו מגיעים הדברים", ובכה הרבה בחלום, עד שבא אליו אביו הקדוש, ואמר לו: "בני מדוע אתה בוכה"? והשיב לו: "למה לא אבכה, שהראוני כזאת"? אמר לו אביו הקדוש: "צריך אתה לבכות עד שימחה הכתב". ובכה כל כך עד שנמחה הכתב מעל הטבלא. אחר כך שאל את אביו הקדוש: "אבי, באיזה צדיק אדבק עצמי". והראה לו את תואר פניו אחד מצדיקי הדור, והורה לו: "בו תדבק". כאשר נעור משנתו, סיפר את דבר החלום לאמו, ותיאר לפניה צורת הצדיק שהראה לו אביו. אמרה לו אמו: "זוהי צורת הצדיק הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זיע”א". ומיד נסע רבינו אליו.
ויהי כששמע הרה"ק מפשעדבורז זיע”א שרבינו נוסע אליו, שמח לקראתו שמחה גדולה, ויצא אליו בבגדי שבת לכבודו. אז אמר לו הרה"ק מפשעדבורז: "הטעם ששלחוהו הנה, הוא מפני שכשנוטעים ענף רך מצרפים לצידו כלונס של עץ לתמכו, כדי שיאחז בן הענף ולא ינוע הנה והנה. אח"כ כשהאילן כבר בא בשנים, אז נוטלים את הכלונס ממנו והאילן מתגדל מאיליו". ורמז לו בכך שהוא רק יהיה לו ככלונס בתחילת דרכו, אמנם אח"כ צריך לנהוג עדה בעצמו.
שלש שנים דבק רבינו ברבו מפשעדבורז עד לפטירתו ביום ד' אלול תקצ"א, ומני אז דבק בבן דודו הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל 'השרף' ממגאלניצא זיע”א. גם אליו היה דבוק ביתר שאת, והיה עומד לפניו ברוב הכנעה וענוה כעבדא קמיה מרא, ושימש בכך דוגמא ומופת לכל בגודל התבטלותו לפני רבו. טו"ב שנים הסתופף בצלו הקדוש, ודלה מבארו הטהור תורה וחסידות, עד לפטירתו ביום ט"ו אייר תר"ט.
גם אצל הרה"ק רבי חיים הלברשטאם מצאנז זיע”א הסתופף רבינו, אליו נסע גם אחרי שניהל כבר עדה. רבו זה הראה לו חיבה יתירה. ופעם כאשר נסע רבינו להסתופף בצל הקדוש של הרה"ק מצאנז, היו באותו עת גם רבנים ואדמור"ים אחרים שבאו במחיצתו, ולכולם הניח הרה"ק מצאנז לשמשו, אך לרבינו לא הניח לשמשו. פעם כאשר קרא רבינו להרה"ק מצאנז 'רבי', הזדעזע הרה"ק מצאנז מאד באמרו אליו: "וואס איהר וועט מיר טוהן וועט איהר מיר טוהן, נאר 'רבי' זאלט איהר מיר נישט רופען".
פעם לאחר שיצא רבנו מחדר הרה"ק מצאנז, התבטא הרה"ק לפני העומדים שם: "שהוא ערלעכער יוד". וראה הבעת תמיהה בפניהם, כי היה מפורסם כבר לרבי גדול שרבים הסתופפו בצילו. ואמר להם: "מפני מה אתם תמהים, אדמו"רים ישנם רבים, אבל ערליכע יודין מועטים".
גם אחרי שכיהן רבינו באדמו"רות נסע להסתופף בצל צדיקים. ומסופר: פעם אחת נסע רבנו אל גיסו הרה"ק רבי יוסף מדאמבראווא זיע”א, והיה שם מתנגד אחד על גיסו הרה"ק מדאמבראווא. כששמע אותו מתנגד שרבינו הגיע לגיסו, חרה לו מאד הדבר, אשר צדיק מפורסם כמוהו, אשר רבים משכימים לפתחו ומסתופפים בצילו יטרח לנסוע לדאמבראווא. יום אחד קם רבינו בהשכמה קודם אור הבוקר, והלך לטבול במקוה טהרה, והתדמן אשר המתנגד ההוא הלך ג"כ באותו זמן למקוה, ולא ידע כי רבינו נמצא שם, ודיבר עליו שם דברי קנטור ובזיון. כאשר נודע לו הדבר, שהאיש איתו דיבר הוא רבנו, התנחם על מעשהו, והלך בשברון לב לפייסו ולבקש ממנו מחילה, אך רבנו השיב לו בתמימות ובשמחה, ואמר: "אדרבה נתת שמחה בליבי בעת הזאת, כי ראיתי שאתה מבין גדול עלי, ומכיר במיעוט ערכי".
ביום ט"ו אייר תר"ט, נתבקש השרף לגנזי מרומים, ורבינו הוכתר בכתר ההנהגה לנהל את עדת קאזניץ.
בלית ברירה קיבל רבינו את המשרה לישב על כסא אביו, עד מהרה נתפרסם שמו של רבינו ברחבי פולין, וביתו הפך לתל תלפיות, כשהמוני בית ישראל נוהרים אליו להתבשם מזיו תורתו, ולהיוושע בדבר ישועה ורחמים. במיוחד נסעו אליו לראש השנה, והיה שם כחמש אלפים חסידים. גם צדיקי דורו באו לחסות בצילו, ובניהם: הרה"ק ר' יעקב צבי מפאריסוב זיע”א, דער גוטער יוד פון ניישטאט זיע”א בנו של המאור ושמש זיע”א, הרה"ק ר' לייבוש מאוז'רוב זיע”א בעל ברכת טוב, ועוד.
כשהגיע אליו הרה"ק רבי ישכר דוב מוואלברוז זיע”א, וביקש להכניע את עצמו לפניו ולקבל מרותו, אמר לו רבנו: "בדעתי היה לנסוע לכבודו, ולהסתופף בצילו, ולמה בא אלי"? נענה הרה"ק ממוואלברוז ואמר לו: "הרבה תפלות שפכתי לפני קוני שאזכה להיות מתלמידיו".
פעם שבת הרה"ק רבי יוסף ברוך מניישטאט זיע”א בקאזניץ להסתופף בצלו הקדוש של רבינו. כשחזר הגוטער יוד לביתו הפליג מאד בשבח רבינו, ואמר: "הלא כל רבי מוכרח שיוכל להעלות נשמות ישראל, אבל להעלות כל העולם בפעם אחת, זה חידוש. והנה הסתכלתי על העולם שלו, והיה חילוק גדול בין קודם קידוש לאחר קידוש".
מיד בתחילת הנהגתו הזהיר רבינו את חסידיו להיות באחדות גם אם אלה שמשתייכים לרבי אחר, ואמר: "הנני אומר כלל בעבודת הבורא יתברך, אשר העיקר שתהיה לכם אחדות עם כל אחד מישראל, ובודאי יהיה טוב לכם בכל דבר. והנה עיקר צמיחת המחלוקת בין החסידים הוא רק מפני שכל אחד מהחסידים רוצה דוקא אשר כל החסידים יסעו רק לרבי שלו, ומזה נצמח מחלוקת רח"ל. ונסביר הענין על פי השכל, כי מצינו אצל משה רבינו ע"ה שעשה שרי אלפים שרי מאות ושרי עשרות, ובודאי כשחפץ אחד מהאנשים של שרי העשרות לקרב ולחבר עצמו לשרי החמישים, או להמאות או לאלפים, או להיפך וכנ"ל, בודאי לא היו מקבלים אותו, כי כל אחד היה לו שייכות מיוחר לשר שלו בשרשו ולא לזולתו, ולכן לא היו מניחים אותו לדבק לשר אחר, ולא רצו לקבלו ובפרט שהוא משורש אחר.
וזאת ידוע כי כל חסיד מחויב להחזיק רבו לשר האלף, לפי זה לא די שבל יעלה על מחשבתו שמחוייבים כל החסידים ליסע לרבו ,אך שבאם ירצו ויבואו אליו ימאן לקבלם כנ"ל, וזהו כלל גדול, ומזה יצמח אחדות בין ישראל ויחיה שלום על ישראל ויקורב הגאולה השלימה.
במשך כל שנות הנהגתו היה רבינו מרבה בנסיעות למקומות מושבותיהם של ציבור המוני חסידים, לחזק ידם ולעורר לבבם לעבודת הש"י, ואף השיב רבים מעון באותם הנסיעות. גם כאשר חלה רבינו וקשתה עליו הדרך לא נעתר להפצרתו של הרבנית באמרו: "מה עלי לעשות, אם זכיתי לכך שכל יהודי המסתכל עלי ומביט בצורתי צומחת לו טוב כל שהיא, איך אם כן אוכל למנוע טוב מבעליו, מוכרח אני לנסוע אליהם להטיב עמהם".
מלבד מה שרבים נהרו אליו כדי לדלות מבארו הטהור תורה יראת שמים וחסידות, נסעו רבים אליו כדי להתברך מפה קדשו בדבר ישועה ורחמים, וזכות אבותיו הקדושים סייעו בעדו. למרות שחולל הרבה ישועות, הקטין רבינו את עצמו ברוב ענותנותו, ותלה את הישועה בדבר אחר.
פעם נכנס דיבוק אל אשה אחת, והביאוה אל העיר קאזניץ כדי להכניסה אל רבינו. בקאזניץ התגורר אז איש אחד ושמו יהודה עושה חבלים, וכאשר ראה הדיבוק אותו, אמר לו: "יהודה, הזוכר אתה עת שהיינו שנינו חברים ולמדנו בחדר יחד"? שאלו יהודה: "מה עשית שבאת לידי כך"? השיב הדיבוק ואמר: שנעשה שיכור עד שבא לכלל כפירה ר"ל והמיר דתו. אח"כ נתחרט, ורצה לברוח למדינה אחרת לחזור לדתו, ותפסוהו אצל הגבול, ועשו לו יסורים גדולים.
כשהביאו את הדיבוק אל רבינו אמר שערי ציון. הדיבוק צעק בקול גדול. כששאלו אותו: "מה הוא עושה לך"? השיב: "הרב המגיד מקאזניץ עומד מצד אחד, ומהצד השני עומד בנו הרה"ק ר' משה, וכנגדם עומד הרה"ק ממאגליניצא, והמגיד צוה עלי לצאת, וכיון שלא רציתי הכה אותי הרה"ק ר' משה. אחר כך אמר לי הרה"ק ר' משה לצאת, ולא רציתי, אז הכהו הרה"ק ממאגליניצא, וממכותם אני מרגיש כאב גדול מאד. אחר איזה ימים אמר רבינו: שיסעו עמה לביתם, וכך עשו ונסעו עמה. ויהי בדרך נתעלפה האשה, ויצא ממנה הדיבוק ונתרפאה. ברוב ענותנותו רצה רבינו להקטין את הענין, ואמר: "שבשביל שהיא אכלה עוגות אצל אחותו הצדיקת רייזעלע, מזה יצא הדיבוק ממנה.
בירושלים התגורר הרה"ח ר' יוסף הירש דאמבעס זצ"ל שעלה מגלציה להשתקע בארץ הקודש. בשנת תרנ"ח נחלה במחלה אנושה. באותו עת היה הרופא המפורסם ד"ר וואלאך ז"ל עוד צעיר, ועדיין לא היה סומך על עצמו לבד, לכן הציע להביא קבוצה של רופאים גדולים, ביניהם היה פרופסור מפורסם ומומחה גדול בעניני רפואה. כאשר בדק אותו הפרופסור השתומם מאד, ואמר לשאר הרופאים שיבדקו אותו היטב, וגם הם התפלאו מאד. אח"כ התייעצו ביניהם בשפת הלטינית.
ר' יוסף הירש שהבין שמשוחחים אודותיו, ומתפלאים איך חי עד עכשיו, פנה אליהם בשאלה: "על מה אתם מתפלאים, "? ענה לו ד"ר וואלאך: "לפלא הוא בעינינו איך חייתם עד עכשיו, כי יש לכם ריאות נפולות, ואי אפשר לחיות במצב כזה". ענה לו ר' יוסף הירש: "אם זה הוא הפלא בעיניכם, אצלי אין זה פלא, ואני יכול לחיות עם זה, ואין אתם צריכים לדאוג לזה, רק תמצאו איזה תרופה למחלה שנחליתי עכשיו". כאשר ראה הפרופסור את הבטחון שיש לר' יוסף הירש, נתן לו רק תרופה למחלתו ולא התעסק עוד עם ראותיו. ר' יוסף הירש הבריא ממחלתו, וחי עוד עד שנת תרס"ד.
כאשר חזר ר' יוסף הירש לביתו קרא לכל המשפחה, ואמר: "אני רוצה לספר לכם מדוע אני כל כך בטוח שאני יכול לחיות עם הריאות שלי. כשהייתי אברך צעיר קיבלתי דלקת ריאות חריפה. נסעתי לרופאים הגדולים בלובלין, והתארחתי שם אצל בנו של הגאון ר' עזריאל הורוביץ אב"ד לובלין זצ"ל, המפורסם בכינוי 'דער אייזענער קאפ', שהיה מכניס אורחים גדול. הוא הביא אותי גם לרופאים הגדולים בעיר, יען שלא ידעתי את שפה הפולנית. הרופאים נתנו לי כמה תרופות, וגם אמרו לשמור ולא לאכול מאכלים שמנים, ולא לשתות יין וכדומה, אבל לא ידעתי את מצבי.
לימים הגיעה קבוצה של חסידים ללובלין, וגם הם התארחו אצל בעל הבית שלי. היינו רגילים לעשות סעודת ביחד. בבוקרו של יום שישי אחד כאשר ישבנו בסעודה מרעים אחרי תפילת שחרית, נכנס בעל הבית ואמר: "יוסף הירש פראוועט זיך סעודה'לאך, און ער ווייסט גאר נישט זיין מצב". הזדעזעתי מאד מדבריו. נפרדתי מכולם, ונסעתי אל הרה"ק ר' אלעזר מקאזניץ זיע”א שהיה ידוע כפועל ישועות גדול.
בשבת של קיץ היה דרכו של הרה"ק מקאזניץ להתפלל קבלת שבת מוקדם, ועשה קידוש עוד מבעוד יום. כשהגעתי לקאזניץ ונכנסתי אל שלחנו הטהור של הרבי, אחז באמצע קידוש. כשגמר את הקידוש אמר לי, מבלי לשאלו: "יוסף הירש, אה די דוקטורים זאגען אז די טארסט נישט טרינקען קיין וויין. נעם דעם בעכער וויין און טרינק". והוא הושיט לי את הכוס, ושתיתי. אחרי שהתפללתי קבלת שבת ונכנסתי אל הסעודה של הרבי, נתן לי דגים ובשר, ואמר: "אה די דוקטורים זאגען אז די טארסט נישט עסען קיין פיש, פלייש אין דאסגלייכען, נעם עס, עס וועט זיין צו רפואה". וכן בשבת בבוקר נתן לי הרבי את כל המאכלים ופקד עלי לאכול, למרות דברי הרופאים, ואמר שיהיה לי זה לרפואה. ביום ראשון כשנפרדתי מהרבי, אמר לי: "סע לשלום, די וועסט זיין געזונד און האבן אריכות ימים". מני אז והלאה לא סבלתי עוד מריאות שלי, למרות דברי הרופאים. לכן אני כל כך בטוח שהמחלה שלי אינו שייך לריאות".
י"ד שנים ניהל רבינו את עדתו לתפארת. בשנתו האחרונה נחלה רבינו קשות, אך על אף גודל יסוריו המשיך בעבודתו עבודת הקודש במסירות נפש. תקופה לפני הסתלקותו נחלש מאד עד שלא היה בכחו להכניס דבר מאכל לפיו, ואז הריץ מכתב כשבועיים לפי הסתלקותו להרה"ק רבי יצחק מנעסכיז זיע”א להתפלל עבורו שיחזור לאיתנו.
בשנה האחרונה של רבינו בשנת תרכ"ד, לא היה רבינו תוקע בעצמו כדרכו, אלא היה המקריא, והעמיד איש אחר לתקוע, והיה מקריא לפניו באופן שהיה נראה שמדבר עמו בדרך מליצה: "נוא מאך זשע מיר איין תקיעה". גם היפך לפניו הסדר, שבמקום שהיה צריך להקרות שברים, אמר תקיעה או תרועה וכדומה. אחר התפילה אמר הרבינו: "נוא האב איך עהם גוט אויס גינארט"?!
סמוך לפטירתו אמר רבינו: "אם יגזור ה' בחיים, אראה שיקוים בחסידים שלי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".
כוחותיו הלכו ודלו, ורבים העטירו לשלומו ער שנצחו האראלים את המצוקים, וביום כ"ו כסלו תרכ"ב נר ב' דחנוכה השיב נשמתו בקדושה ובטהרה, ונשבה ארון הקודש, ונטמן באהל של אבותיו הקדושים מקאזניץ זיע”א.
וכה נחרת על מצבתו:
זכר עולם יהיה צדיק
א'הה מאד לגודל שברנו,
ל'מרום נלקחה גאון עוזינו,
ע'זב אותנו בתות נפשינו,
ז'ר הקודש נפל מראשינו,
ר'אש קהל עדת גליותינו,
בוצינא קדישא נר ימיני עמוד הימיני,
הרב החסיד
חכם ועניו, מאור העולם,
אספקלריא המאירה
בנש"ק מורינו ורבינו מוהר"ר אלעזר
בן מוהר"ר משה אליקים בריעה
זצלה"ה מ"מ דפה
נפטר כ"ו ימים
לחודש כסלו תרכ"ב
זכר עולם יהיה צדיק
א'הה מאד לגודל שברנו,
ל'מרום נלקחה גאון עוזינו,
ע'זב אותנו בתות נפשינו,
ז'ר הקודש נפל מראשינו,
ר'אש קהל עדת גליותינו,
בוצינא קדישא נר ימיני עמוד הימיני,
הרב החסיד
חכם ועניו, מאור העולם,
אספקלריא המאירה
בנש"ק מורינו ורבינו מוהר"ר אלעזר
בן מוהר"ר משה אליקים בריעה
זצלה"ה מ"מ דפה
נפטר כ"ו ימים
לחודש כסלו תרכ"ב
