כ'האב באקומען פון א געוויסן מו''ץ פון ירושלים דברים כדרבונות
[/size]
ב"ה
אור ליום ד' לסדר ועל חרבך תחי' כ"ו חשון שנת זכרנ"ו בזכרו"ן טו"ב לפני"ך לפ"ק.
החיים והשלום וכט"ס לידידי היקר............ הי"ו
..............
ומה ששאלת איך צריך להתייחס לרצח הנורא שקרה היום בעיה"ק ירושלים, ומה זה אומר לנו בזמן הזה, אענה לך מה שנראה לענ"ד, ואבקש את סליחתך על אריכות הדברים.
אין אנו יודעים חשבונות שמים, ומי שמצביע על פרט זה או אחר כהסיבה, הרי הוא מהמתמיהים, אבל הרי לב יודע מרת נפשו, וכל אחד כשיתבונן בעצמו בעין לא משוחדת, יודע היטב מה עליו לתקן, אבל החובה הוא להתבונן בדברי חז"ל, ורבותינו המלמדים אותנו איך צריך להתבונן על מקרים כאלו ואחרים, והרי אמרו חז"ל (שבת קה: קו.) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן, אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, הרי שהדאגה הולך בהדרגה, כאשר קורה מקרה לא טוב במשפחה, זה מחייב את המשפחה בחשבון נפש, ואם זה בחבורה זה מחייב כל החבורה, ומזה נלמד שכאשר זה קורה ברחובה של עיר זה מחייב כל העיר, ואם זה קורה בבית המדרש זה מחייב את כל מתפללי בית המדרש, וכל זה כאשר קורה מקרה לא טוב כגון מפולת או שריפה ח"ו, שהמקרה בעצמו מעיד שזה מכוון למקום זה ולאנשים אלו השייכים לשם, אבל במקרה כמו שלנו, שמצד אחד בית המדרש הוא מקום השייך לכלל הציבור, ומאידך גם המרצחים ימ"ש לא התכוונו דוקא לבית מדרש זה או לאנשים אלו, אלא שזה המקום שהם הכירו, וגם ידעו שזה הומה אנשים, ואילו היו מכירים בית מדרש אחר ובפרט כזה שהומה אנשים, היו הולכים לשם, הרי שהמכוון הוא לכל אחד ואחד השייך לבית המדרש בכלל. ועל כן בנוסף לחשבון הנפש הפרטי שכל אחד חייב בו, הרי זה מחייב גם חשבון נפש למה ששייך לכלל הציבור שלנו.
חז"ל (יבמות סג.) אמרו, א"ר אלעזר בר אבינא אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר (צפני' ג ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם וכתיב אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. ורש"י על בשביל ישראל מפרש, ליראם כדי שיחזרו בתשובה. והמאירי שם כותב: לעולם יצדיק אדם את דינו, ויתבונן כי כל המתרגש עליו בשלו הסער, ואל ישא פנים לעצמו לומר צדיק אני והיאך קרני כך, שכל שהוא צדיק הב"ה [=הבורא ברוך הוא] מדקדק עמו ליראו ולהשיבו מכל דרך רע, ולכונה זו אמרו אין פורענות באה לעולם אלא בשביל, ר"ל כדי ליראם עד שישובו, רמז לדבר החרבתי חוצותם מבלי עובר אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר.
והמדרש (ויק"ר יז ד) אומר: רב הונא בשם רבי יהושע בר אבין ור' זכריה חתניה דרבי לוי בשם ר' לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה, ממי את למד מאיוב וכו', ואף נגעים הבאים על האדם, תחלה הן באים בביתו, חזר בו טעון חליצה, וא"ל טעון נתיצה, הרי הן באים על בגדיו, חזר בו טעון כביסה, וא"ל טעון שריפה, הרי הם באים על גופו, חזר בו יטהר, וא"ל בדד ישב.
וכעת נבוא לבאר הדברים, כאשר הקב"ה רוצה לעורר אותנו לתשובה ולחשבון נפש, הוא מתחיל באומות העולם, אם מתעוררים, מוטב, ואם לאו, מקרב הפורענות אלינו, בשנים האחרונות קרו תהפוכות מתהפוכות שונות בעולם בכלל, ובמדינות שמסביב לא"י בפרט, ואם היינו מתעוררים אז כל אחד בחשבון הפרטי והכללי, היה די בזה, אבל לא התעוררנו, אז זה התקרב אלינו, בתחילה, היו מקרים שהסתיימו בניסים, כגון שתפסו אותם בטרם הספיקו להזיק, או ששלחו פצצות והם לא התפוצצו או שהתפוצצו בשטח פתוח וכדו' בלי לגרום נזק בגוף, ולפעמים פגע ברכוש, וכאשר עדיין לא התעוררנו זה התחיל לפגוע בגוף עם פצועים, ועדיין לא התעוררנו זה עבר לפגיעות בנפש, אבל נפשות בודדות, ועדיין לא התעוררנו, כעת בא עלינו המכה הזאת, ובל נפתח פה לשטן, רק נקוה ונתפלל שכבר נתעורר ונמשיך בחשבון הנפש גם חצי שעה אחרי שנרגענו מההלוויות והקדישים קורעות הלב, ויהיה די בזה, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די.
כבר כתבתי מקודם, שכל אחד צריך לעשות את חשבון נפשו הפרטי עם עצמו, ולכן אין מקום להעיר על דברים פרטיים של אנשים פרטיים, אבל אין להסתפק בזה, וגם את חשבון הנפש הציבורי צריך לעשות, והגם שכתבנו שאין מי שיודע ויכול להצביע בוודאות על פרט זה או אחר, אבל כשיש דברים המוזכרים בחז"ל שפגיעתם רעה, ומביא צרות לעולם, חייבים להתבונן בהם.
שני דברים שהם בעצם אחד משתוללים בתוכנו, ואין איש שיקום וימחה, שיקום ויאמר די!, על המחלוקות וביזוי חכמים באין פוצה פה ומצפצף, וכולם בטוחים שאך לכבוד שמים מתכוונים, אבל בפועל הרי אש המחלוקת משתוללת, וכבוד חכמים נרמס עד עפר.
בא וראה מה שאמרו חז"ל, (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח, והמעשה המובא בגמרא (סנהדרין מד:) דבעיא מכסא - מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת, ובו ביום מת אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו, וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו, לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפה להם מטתו בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל, וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד, מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה נראה לו רבו בחלום ואמר לו אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו, אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכן נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר וחילקה לעניים, וזה היה שכרו.
והלא כבר למדנו בחז"ל, (עירובין יג:) אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
והמשנה (יבמות א ד) אומר: בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים, חלצו, בית שמאי פוסלין מן הכהנה ובית הלל מכשירים, נתיבמו, בית שמאי מכשירים ובית הלל פוסלין, אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו. וכן במקומו של ר' אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל למילה (שבת קל.), ולחכמים חייב סקילה, ומימינו לא שמענו שיאמרו על בית דינו של ר' אליעזר שחייב סקילה חלילה, או על ב"ש שבועלין ערוה ומרבין ממזרים, חלילה וחלילה לאנשי עצתו של יוצר בראשית שיהי' דמיון כזב בדבריהם במה שנאמר בסיני וחרות על הלוחות והכל אמת וכל אחד עושה כפי שורש נשמתו.
ולכאורה תמוה הדבר, הרי מדובר כאן מאיסורי כרת וסקילה! ואיך סמכו אלו על אלו, איך לא הפכו אלו את אלו למינים ואפיקורסים כנהוג בימינו, איך לא רדפו אותם בראש חוצות בכל מיני ביזויים, אלא כך דרכה של תורה! זה אוסר וזה מתיר, זה פוסל וזה מכשיר, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ולא נגרע לא מיראת השמים שלהם, לא מהתורה שלהם, לא מהקדושה שלהם, ולא מזיכוי הרבים שלהם.
בכל הדורות היו מחלוקות בין גדולי הדור, על הדברים היסודיים ביותר שנגעו לטהרות וקדושת ישראל, כגון הגט מקליווא שהחריד את כל גדולי הדור ההוא, האם עלתה על דעת אחד מהם, לכנות את בר הפלוגתא שלו בכינויי גנאי כאלו ולהתיר את דמו, הרי אפילו הרמב"ם שגדולי עולם כן יצאו כנגדו, כי חששו מפניו שנגע בו ח"ו צד מינות, הרי הם היו גדולי עולם, ובכל זאת בסופו של דבר התקבל והתקדש בכל תפוצות ישראל ללא יוצא מהכלל.
ומעשה היה בעיר ניגרעשד (שבהונגריה) שהתעורר שם שאלה על כשרות המקוה טהרה, ופנה הדיין שבעיר לגאון הדור המהרש"ג זי"ע בשאלה אודות כשרות המקוה, וציין שדעתו (של הדיין) הוא שהמקוה פסול, ואין לטבול בה עד אחר שיתקנו, וגם הורה שמי שטבל בה כבר שצריך לחזור ולטבול, והמהרש"ג שלא ידע מי זה הפונה אליו, הבין שהפונה הוא או הדיין או הרב, ובין כך ובין כך השואל אחראי על המקוה ולכן שואל, ולכן ענה לו שאכן המקוה פסול ואין לטבול בה עד שיתוקן, אבל על זה שהורה למי שכבר טבל שיחזור ויטבול, ענה שהפריז על המדה, ונכנס לבירור ארוך בענין.
אחרי שחתם את התשובה, הוסיף הוספה שמפאת תוכנה הנוגע לענינינו הנני מעתיק לשונו מילה במילה והוא לו נדפסה בשו"ת מהרש"ג ח"א יו"ד סי' ח' וזל"ק: "אחר כותבי קבלתי מכתב מקהלתכם שהמקוה זו הוא של הרב נ"י והוא הוא המכשיר, וגם יש קצת שינוי בגוף הענין, ויהיה איך שיהיה, הנני רואה שהדבר ההוא יוכל לגרום מחלוקת ח"ו, לכן אני כותב למעכ"ת נ"י שחלילה לו לדבר מזה הענין של המקוה עם אחד מבני העיר רק עם הרב או עם חתנו ורק עמהם יוכל להתווכח בצנעה שלא במעמד שום אדם מאנשי העיר, ואם אחר הפלפול יחזיקו הרב וחתנו בדעתם שהמקוה כשרה היא, אין עליו אחריות יותר, כי האיסור של עשיית מחלוקה הוא יותר גדול מגוף החשש פסול של המקוה, וגם אנכי אכתוב אי"ה בל"נ להרב שיראה לתקן שלא יהי' חשש זוחלין מכאן ולהבא, ועל העבר כבר כתבתי דעתי. ואל יניח לפתות עצמו ח"ו מהיצר אשר כוונתו יהי' לשמים, כי ידעתי נאמנה שהוא רק מתרמית היצר לעשות מחלוקת בין ת"ח, לכן ידע שרק יאמר הוא דעתו בנחת ובחשאי להרב נ"י ובזה כבר יצא ידי שמים, וכי יכול הוא לתקן את כל העולם שילכו אחרי דעתו, ואם הרב יסמוך על הש"ך ג"כ אין אחריות מעכ"ת עליו, ורק דברי חכמים בנחת נשמעים לא בדרך קנטור ח"ו". עכל"ק.
היוצא מכל הנ"ל, שכך דרכה של תורה, ואין שום היתר בעולם לכפות דעת צד אחד על השני, ובוודאי שאין שום צד להפוך את הצד השני למין ולאפיקורוס רק בגלל שדעתו שונה משלו, ולדעתו השני פורץ גדר, ועובר על כל איסורי תורה, אין זה אחריותו ואין בידו לתקן את כל העולם, כלשון המהרש"ג. וחז"ל (שבת נד:) לימדו אותנו, 'כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו' ועוד אמרו (ערכין טז:) עד היכן תוכחה, עד כדי הכאה וי"א קללה, וי"א נזיפה, ומכיון שהמדובר באינשי דלא מעלו, ופגיעתם רעה, והם חשודים על יותר מזה, וכבר אמר ר' אלעזר בר' שמעון (יבמות סה:) כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, לכן אי אפשר למחות, אבל לפחות נדע לעצמינו להיזהר ולהישמר לא להיגרר אחריהם, ולא לשמוע להם, ולהתרחק כמטחוי קשת מכל מחלוקות, פירוד לבבות, וביזוי חכמים יהיו מי שיהיו. עד שיערה השי"ת רוח טהרה ממרום, וישלח לנו במהרה משיחו כהן צדק, והבית יכון על מכונו במהרה בימינו אמן.
..... ..... ..... .....
קאמענט'ס זענען איבעריג
לעצט פאראכטן דורך
הילולא דצדיקיא אום מיטוואך נובמבר 19, 2014 1:25 pm, פאראכטן געווארן 2 מאל בסך הכל.
