קודם כל שלום עליכעם הרב דים (אבער ביטע נישט מאכן דים די ליכטיגקייט דא, לאז עס שיינען, און לאז שיינען דיינע געדאנקען פארן עולם דא).
ס'איז נישטא קיין קלארע מהלך וויאזוי דאס איסצושטעלן, אלו ואלו דברי אלקים חיים. און דאכצעך אז מען האט שוין דא ערגעץ ארויסגעברענגט אז דאס זענען נישט זאכן וואס זענען הלכה למשה מסיני.
איך האב געשריבן לויט וויאזוי איך האב פארשטאנען און געלערענט די ע"ס פון מיינע רביס. בכלל איז אין די ע"ס דא אזויפיל בחינות, אז מקען אין יעדע ספירה זעהן יעדע נאמבער, מרעד דא באופן כללי.
dim האט געשריבן:פירער דארף לכאורה צו זיין מלכות
מלכות איז נישט טייטש האט ליב קעניגען ווי די האסט ארויסגעברענגט אז עס איז אכט, נאר פונקט פארקערט, ווי עס איז באקאנט איז מלכות די לעצטע מדה פון אלע מדות ווייל מלכות האט גארנישט אין זיך, עס איז א מקבל פון אלע מדות, אין דעס איז פיר א מקבל, חוץ מקבל האט עס אויך די ענין פון געפיל און פנימיות, קען נישט ליידן חיצוניות, ווי באקאנט איז דוד המלך געווען בבחינת מלכות, גיב א קוק אויפן ספר תהלים א שטיק הארץ א שטיק געפיל א שטיק פנימיות וואס דעס איז פיר פנימיות, גאנץ דוד המלך איז אזוי געווען, פנימיות און געפיל, ווי קומט דעס צו אכט? עס קומט צו פיר
איך וועל צוטירען וויאזוי איך האב צאמגעשטעלט מלכות צו אכט (ולהערה, אז דער מאור ושמש לייגט צווזאמען די מידה פון 'ממשלה' צו מלכות).
איך ברענג עס אראפ פון מיינע פריוואטע כתבים, און עס איז בלתי מוגה כלל. און ווער עס וויל קען עס איבערטייטשען אויף אידיש.
-----------------------
ספירת מלכות – טיפוס שמונה
ספירת מלכות הינו המדה המקבל מכל שאר הספירות, ולכן מכונה ספירת מלכות כ'לית ליה מגרמיה כלום', אין לו כלום מצד עצמו. כל ישותו של מדת המלכות תלוי בהשפעת שאר הספירות,ולכן כל התגלות חיצוניות הינו מדת המלכות של אותו דבר. לדוגמא, אדם בונה שלחן וכדו', יש לו גולמי עץ ויתדות וכדו', וגם יש לו כלים איך לחבר את חתיכות העצים. בגמר הבנייה יש לו שלחן המוכן לעשות עליו את צרכיו, נקודה זו הוא מדת המלכות של תהליך הבנייה, יש כאן שלחן מוכן. השלחן המוכן מעיד על עצמו, כי היה כאן מישהו שבנה אותו, כי לא היה יכול להיבנות מעצמו. אור השמש הוי מדת המלכות של השמש עצמו, אבל עצם האור איננו כלום, וגם לא יתכן להיות אור בלי השמש. בקיצור, במדת המלכות מתגלה איזה גילוי חיצוני המגלה את פנימיותו, אבל אותו דבר שמתגלה איננו כלום ביסודו. אצל הקב"ה מתגלה מדת המלכות ביצירת העולם הזה, שע"י בריאת העולם מתגלה שישנו איזשהו בורא המנהיג את העולם, וממילא שמתגלה כבוד מלכות ית' לעין כל.
בנפש הבהמיות בא מדת המלכות לידי ביטוי בכך שהאדם מתנהג בהתנהגיות שלאמיתו של דבר איננו כלום למה שהאדם הוא בעצמו. לדוגמא, אם אדם מתגאה בעצמו וחושב שלו ראוי התהלה ומתנהג באופן מאד גאה, זהו המדת המלכות שלו, היות כי בהתגלות זו אין שום ממשות, ובתוכו הוא יכול להיות בור ריק, הופעתו החיצוניות איננו אומר כלום למה שהוא באמת בפניומיותו.וביתר ביאור, הוא מבקש את ההערכה של הציבור שיגיד על פנימיותו, הוא מצד עצמו אין לו כלום, מה שכן יש לו הוא רק ההתייחסות של החברה. המושג של כבוד לית ליה מגרמיה כלום.
בספה"ק ביארו את הענין של מלכות בעבודת השי"ת, דהיינו כפי שמתבטא מדת המלכות בנפש הא-לקות. העולם הזה הינו מידת המלכות של הקב"ה.ביאור הדברים, היות כי אין אנו יכולים להבחין באופן מוחשי את השי"ת, א"כ הדרך היחידי שאנו יכולים להבחין במציאותו של השי"ת הוא ע"י שהאדם מתבונן בזה העולם.האדם רואה עולם מרהיב לפני עיניו, ולא יתכן שעולם כזה יתהוה מעצמו מבלי שיהיה מישהו שיברא אותו, א"כ ע"י בריאת העולם מתגלה המלוכה של השי"ת. מדת המלכות הינו השלב האחרונה שבו ברא השי"ת את העולם, ואכן דרך ספירה זו אנו חשים את השי"ת, העולם הזה הינו ה'זיו' של השי"ת.
הענין של 'מלך' הוא ג"כ ענין של 'זיו' – רפלקציה של העם, 'אין מלך בלא עם', בלי העם שלו אין שום ערך של 'מלך'. זאת אומרת, כי המלך מצד עצמו איננו כלום, רק אם יש לו עם והם מקבלים עליהם עול מלכותו, אזי יש למלך זה תואר 'מלך'. לכן מכונה מדה זו בשם 'מלכות', כי במלכות מתבטא ענין זו של ה'אין' המגלה משהו. וכן אצל השי"ת, מכיון שאנו מקבלים עלינו את עול מלכותו ית', בכך יש להשי"ת התואר של 'מלך', וזהו ע"י שאנו מתבטלים בתכלית הביטול כלפי השי"ת, מדת האין ממש. העבודה שלנו בראש השנה הוא אמנם להמליך את השי"ת עלינו, וזהו ע"י הביטול שלנו כלפי השי"ת.הבעל התניא כותב ככה:
ובמדת מלכות לקבל עליו עול מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו באימה וביראה, עכ"ל.
וכן על האדם ליזהר משליטת היצר הרע וכפי שכתב הבעש"ט:
בראשונה צריך שלא להיות בעל עבירה וכו' וזה נקרא בחינתמלכות שלא ישלוט בו מלך זקן וכסיל שיעשה רצונו לקיימם כמו שמקיימים אמרי מלך וכו' כי אם אדרבה יהיה בו כולם מלכות שמים שלא לחטוא, עכ"ד. (הובא בס' בעש"ט פ' שמות אות י"ב בשם הזאת זכרון)
כפי שהתבאר לעיל מתבטא מדת המלכות בנפש הבהמיות בהתנהגות לחיות עם איזשהו רפלקציה של הזולת. אם הוא חי ככה הוא יכול לסגל לעצמו התנהגות של ממשלה כאילו כולם צריכים לציית לו, וכפי שכתב הבעש"ט:
מלכות הרשעה, להשתרר על הצבור שלא לשם שמים וכיוצא ידוע לעובדי השם באמת ממרן אל-קי הבעש"ט הק', עכ"ד. (ס' בעש"ט שם במקור מים חיים אות י"ג בשם ס' אוצר החיים בשם הבעש"ט הק' בביאור הקליפות של הז' מידות)
לסכם את הערכים של מדת המלכות: ממשלה, רפלקציה של משהו, מדת הביטול.
נשמת השמונהמחפש את ה'ממשלה', 'מי יתבטל למי?' לאורך כל ימי חייו הוא מתלבט באם להיות ה'רפלקציה של החברה שלו' ולמסור נפשו עבורם, או שה'חברה' יהיו הרפלקציה של המלוכה שלו ושכולם יצייתו להורהותיו בלי התחמקיות. ביתר עומק ככל שהם יורדים ברמה, השמונה מזהה את העולם כ'אובייקט'. זאת אומרת, הם מזהים את עצמם כהשליט, והוא מתייחס אל הסביבה כאילו הם לא יותר שוים מ'חפצים'. הוא חש כאילו הוא יכול לעשות מה שעולה ברוחו, להטיח מילה נוקבת בלי שום רגשי אשמה וכדו', היות שאותו בן-אדם איננו יותר שוה מאבן. מה שקורה הוא, שלא די שכולם סובלים מהשמונה, אלא גם השמונה סובל, כי אם הוא מייחס לכל דבר כמשהו שלא משתלם להתייחס אליו במה שהוא. הוא גם איננו מתייחס לחפציו כפי מה שהם. לדוגמא, השמונה רוצה לפתוח את הדלת, והדלת איננו רוצה לפתוח את עצמו בשום אין אופן. השמונה רותח מכעס, הדלת איננו שומע בקולי! הוא מנסה לדחוף בכל כוחו, אך ללא הועיל. לאחר כמה דקות של מאבק, הוא מגלה להפתעתו כי צריכים לפתוח את הדלת בצד ההפוך. לו השכיל השמונה לסגת אחור ולנסות להבין פשר הדבר למה אין הדלת נפתחת, הוא היה חוסך ממנו הרבה אכזבות, אבל השמונה מזהה את הדלת כ'צריך לשמוע בקולו' ולכן הוא אינו מזהה את הדלת כ'יציר', כ'דלת', שישנו בו הוראות פרטיות איך להשתמש בו. בעיני השמונה הדלת לא שוה יותר מיתוש, ולכן הוא ינסה לדחוף. הרי שככל שלהשמונה לית ליה מגרמיה כלום והוא מנסה להבליט את ממשלתו, הוא מזהה גם את העולם כלית ליה מגרמיה כלום, העולם איננו כלום, והוא ממש מתפעל וכועס על שהעולם איננו מתנהג לפי הורהותיו, מדת המלכות קלאסי.
בעוד נשמת השמונה יושב מתחת כסא הכבוד הוא מאד מזדהה ומתפעל איך שהשי"ת מתנהג כ'מלך' על כל הפלמיא של מעלה.מה שאנו חשים בראש השנה כשאנו ממליכים את הקב"ה על העולם ואנו מקבלים את עול מלכותו ית', ככה חש השמונהבעומק נשמתו בעולם העליון. ואמנם, היות שהוא רואה בחוש את המלכות של השי"ת הוא מכניע את עצמו כלפיו, וככה הוא חש רגש רוחני עילאי.כשבא הזמן לרדת לזה העולם הוא מתחיל לפחוד, הוא יאבד את הממשלה שהוא חוה בעולם העליון. המשנה אומרת כי 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש רעהו חיים בלעו (אבות פ"ג מ"ב),חוסר הממשלה הפיזית גורמת שאחד ישלוט על חבירו, ככה חש השמונה ברדתו לזה העולם, בלי ממשלה יהיה קטסטרופה! מישהו יכול לחסל אותי ברגע אחד! הוא ממש חש מאויים על הקיום שלו, אי לכך לא נותר ברירה עבור השמונה רק להציג את עצמו כתקיף! אני החזק! ואף אחד לא יהין לעקף אותי, ככה הוא חש מוגן מהעולם חסר ה'ממשלה הרוחנית'. ככה נולד השמונה שחש שהוא חזק ואסרטיבי ואינו נרתע בפני איש. ברמה זו אפשר להפיק מהשמונה רק טוב, הם חשים כהאדם שצריך להגין על הסביבה. יש להם לב מאד 'גדול' ומוכנים להקריב את עצמם למען האנשים אשר הם מגנים עליהם. הם באמת בטל ומבוטל אל הציבור שלהם, הם חשים באמת כאילו הם הרפלקציה של המוגנים שלהם והוא חי רק בשבילם. הוא אמנם ה'מושל' באופן מאד נאות וחיובי, אבל לא בשביל האינטרסים האישיים שלו, הוא לא מצפה שכולם ישתחוו לו וכדו'.
הבעיות מתחילים כשהשמונה מתחיל לפחוד כי אולי אין לי די 'עוצמה' להגשים את מה שהוא רוצה לעשות? אזי – כמו בכל הטיפוסים – צריך השמונה להראות 'לכולם' שהוא חזק, לא מספיק שהוא חש את זאת לעצמו.הם יתחילו להתנהג כ'המושל בכיפה', כולם צריכים לציית לו, הוא מתחיל להגיש הוראות על ימין ועל שמאל, כולם צריכים לדעת שהוא ה'בעל הבית' פה, ומבלעדיו לא ירים איש אל ידו ואת רגלו! הם חשים בתת ההכרה שלהם, כי הם צריכיםלהעמיד פנים מאד קשוח, לבל יהין מישהו למרוד בו. הם באמת חשים מאד מעורער בתת ההכרה שלהם, אבל הם לא מסוגלים להראות שום 'אותות ערעור' או חולשה, הם חשים כ'הרוס' אם משהו יבחין או אישזהו סימני חולשה, מישהו ינסה אז לשלוט בו. כעת הם ירדו לרמה הירודה של מדת המלכות, הם לוקחים לעצמם מעמד של 'שליט' שאין לו שום ביסוס פנימי.
עוד נקודה מאד חשוב בחייו של השמונה הוא ה'אנרגיה האינטנסיבית' האופף אותו במשך עשרים וארבע שעות היום. כאמור, השמונה מזהה את העולם כלית ליה מגרמיה כלום, אולם לא כולם מסכימים לכך ובוודאי שהשמונה נתקל לפעמים בקשיים. אי לכך מפתח השמונהגישה מאד אינטנסיבית לחיים עם הרבה אנרגיה, בכל דבר הוא חש שהוא צריך 'לדחוף עם כל הכוחות', ואם לא, שום דבר לא יוגשם. ככל שהם חיים ככה, הם לא תופסים כי בכל דבר הם משקיעים יותר מדי אנרגיה, ואפילו באחיזת טלפון הם אוחזים בו באחיזה נוקשת. כל עוד שהם ברמה בריא, הם מנצלים זאת באופן חיובי להגשים ענינים חיוביים, אבל ככל שהם יורדים ברמה זה נעשה 'דחיפה לשם דחיפה', הם צריכים לדחוף עד הסוף. זאת ועוד, כפי האמור השמונה אינו רוצה לחוש כעל מי שאפשר להשתלט עליו, אי לכך, הדחף להחיים נותן להם את התחושה שהם עומדים על המשמר, הם דוחפים, והם דוחפים את כל מי שינסה לשלוט עליו. מה שקורה הוא באמת ההיפוך, אם הם לא שמים לב הם יכולים להביא עליהם התקפת-לב, דבר שבאמת יתן להם ההרגשה שהם באמת 'אפס', ואז כולם ישלטו עליו.
דוד המלך הינו המרכבה למדת המלכות. ראיתי בדברי ר' צדוק מלובלין זצ"ל ענין מאד מאלף בנסיונו של דוד המלך בהקשר לדחף האינטנסבית של מדת המלכות / השמונה. לצורך הענין נעתיק את הדברים כלשונו, ואח"כ להסביר הדברים. ר' צדוק מסביר שם את הענין של הנסיונות של האבות הק' שהוא מגדיר כ'מילוי את החסר', זאת אומרת, שיש כאן נושא ספיציפי שהאדם אוהב, והשי"ת רוצה שינדב אהבה זו אל השי"ת.לדוגמה, אברהם אבינו אהב את בנו, והשי"ת ציוה להקריב אותו על אף שהוא אוהב אותו. זאת אומרת, לאברהם אבינו היה 'חסרון' של אהבה, הוא ציפה לבן קרוב למאה שנים, והחסרון התמלא בלידת יצחק, ואח"כ ציוה השי"ת שיקריב מילוי זה אליו. כן היה גם בשאר האבות, בתחום שבו היו מלומדים, באותו תחום בחן אותם השי"ת. לא כן בדוד המלך. דוד המלך נתנסה בדבר שלא שייך שביעה ומילוי ועל כן לא עמד דוד המלך בנסיון כי בדבר שלא שייך מילוי לא שייך בירור, וכה הוא כותב:
ונסיון דוד המלך ע"ה היה בענין החשק שזה מדת המלכות בתוקף החשק ונבנה מחשקות דנוקבא בנות לוט ותמר ורות. כי בנוקבא תוקף החשק שאין לו מילוי ושביעה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ד' ד') על פסוק (משלי ל' ט"ז) שאול ועוצר רחם. וזה הבדל בין מדת אברהם אבינו ע"ה באהבה דדכורא שיש לה מילוי ולכך נסיונותיו היה בהעדר הדבר שאוהב. אבל דוד המלך ע"ה הוא בחשק שאין לו שביעה לכך נסיונו בהזמנת חשק ולא בהעדר המילוי שלו כאברהם אבינו ע"ה. והוא לא עמד בנסיון כי הוא נגד מדריגת טוב מאוד שביצר רע כמו שדרשו חז"ל עליו (בראשית רבה ט' ז'). כי זה דחשק שאין לו שביעה זהו תכלית תוקף היצר והוא בנוקבא שבה ביחוד התגברות ולא היה שליטת הסתת הנחש אלא בה ולא באדם רק על ידה. כי היא התחלת היצר היינו מדה זו דחשק בלא שביעה וממנה הוא אחר כך ההתפשטות באדם. והתחלה זו הוא גדר טוב מאוד כאשר מושכו לענין חשקות דהשם יתברך מדריגת אוהב לא ישבע (מכות י' ע"ב). והנסיון הוא הבירור שכבר הוא מבורר ובתכלית השלימות ואם כן הוא שביעה שכבר שלם אבל זה אין לו שביעה והוא חסר לעולם. ולכך הוא הקים עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ע"ב) כי להשיג בכל פעם יותר ושלא להיות לעולם על השלימות הוא רק בדרגא דתשובה ולכך אי אפשר לו לעמוד בנסיון ובירור דהיינו השביעה שזה נגד מדתו ואדרבה מדתו העדר השלימות... והיינו שהוא חטא כדי שלא יהיה בשלימות הראוי נגד השם יתברך רק יהיה תמיד משתוקק ועיניו צופיות להשם יתברך שיעזור לו וזהו מדת המלכות שזכה בה. (צדקת הצדיק אות רנ"ד)
ונבאר את הדברים. ר"צ מציין לדברי המדרש בפ' בראשית המבאר את הענין של היצר הרע, וכה הם דברי המדרש:
רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר הנה טוב מאד זה יצר טוב, והנה טוב מאד זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאד אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן וכן שלמה אומר (קהלת ד) כי היא קנאת איש מרעהו:
זאת אומרת, כי היצר הרע נותן האנרגיה בהאדם לעשות כל צרכיו הגשמיים שבלעדיו לא היה קיום לעולם, בלי בניית בתים ומשא מתן אין שום קיום לעולם, זהו איזשהו כח אנרגיה בתוך האדם המדרבן אותו לפתח ולשכלל את העולם. כח אנרגיה זו ביד האדם להשתמש בו לטב או למוטב. בידו להתשמש בו לעשות נחת רוח להבוית"ש, או למען צרכיו האישיים. אין שום טיפוס ה'מזדהה' עם אנרגיה זו כמו השמונה, אף השלשה'ביזנסמן' איננו 'מזדהה' עם אנרגיה זו, הוא מזדהה בעיקר עם ה'תדמית' שלו שיעלה ברמה אם הוא יצליח בביזנס ובעסקים שלו. זה גם כן איננו האנרגיה של השבע הרוצה ליהנות מן העולם עד הסוף, היות כי האנרגיה שלו איננו דווקא לבנות את העולם. לא כן השמונה, אנרגיה זו הוא ממש הזיהוי שלו, הוא אדם מלא חיות ואנרגיה שרוצה לפתח ולשכלל את העולם, הוא רוצה לחוש שהוא 'בונה' משהו גדול, ואף בילדותם הם כבר חולמים 'גדול'. לדעת ר' צדוק נתנסה דוד המלך באנרגיה זו. הוא מכנה אנרגיה זו כ'חשק שאין לו שביעה', היות כי אנרגיה זו מוטבע בהאדם מעת היוולדו בשביל להתקדם בחיים וא"א למלאותו. הנסיון של דוד המלך היה איך הוא ישתמש באנרגיה זו. אולם היות כי בחשק שאין לו מילוי לא שייך נסיון היות כי לא שייך בירור בעצם החשק, היות כי מצד עצמו הוא לא טוב ולא רע, לכן לא שייך בזה נסיון ולא עמד בו דוד המלך. התיקון לזה היה כי הוא הכיר שלעולם האדם איננו בשלימות ולעולם יש לו לשאוף עוד אל השי"ת, להשתמש בכל האנרגיה שלו לעבודת ה' על אף שהוא לעולם יחוש כחסר, ולכן זכה למדת המלכות, המדה שחשים בו לעולם כי 'לית ליה מגרמיה כלום'. אך במקום להשתמש בו בכדי 'לדחוף' את העולם ולזהות את העולם כלית ליה מגרמיה כלום בכדי לרצות את האנרגיה שלו, הוא משתמש בו לעבודה עצמית בכדי להתקרב יותר אל השי"ת, וכפי שכתבו הספה"ק (עי' בתומר דבורה פ"ט) שהעבודה של מדת המלכות הוא לשים עצמו כ'עני' ולגלות ממקום למקום, וכן באמת עשה דוד כשברח משאול ומאבשלום.
הוי אומר, כי לכל אחד היה הנסיון במדה שלו, אצל אברהם אבינו היה הנסיון במדה שלו, במדת האהבה ביחס לבנו, אצל יצחק במדת הגבורה וכפי שביאר ר' צדוק, ואצל דוד המלך נתנסה במדה שלו, בהאנרגיה של מדת המלכות.
באופן כללי הציג דוד המלך את עצמו כהחזק למען קדושת השי"ת. כששאול המלך שאל את העם מי מוכן לגשת וללחום עם גלית הפלשתי, ניגש דוד בלי פחד ואמר לשאול, אני מוכן ללחום עמו, אני כבר לחמתי עם דוב ועם ארי, אני חזק!
הפסוק אומר (שמואל א' ט"ז, י"ח) כי דוד היה 'ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר'. המלבי"ם מבאר כך:
ידע נגן, ר"ל יודע חכמה המוזיקה; וגבור חיל, שלא כדרך המשוררים שרובם ישתלמו בכח הדמיון והם חלושי המזג רפויי ההרכבה על הרוב; ואיש מלחמה, יודע בתחבולות מלחמה וגם זה דבר מתמיה שהמתעסק בתחבולות מלחמה לא יטריד זמנו בניגון ובשיר כי הם מלאכות מתנגדות; ונבון דבר, וגם זה נגד הרגיל המשוררים שנשלמים בדמיון וחסר ההשכלה אמתיי לרוב, ולזה לא יהיו בעלי השכל ועצה משורריםכי אם על המעט, עכ"ד.
הרי דמדגיש המלבי"ם כי דוד המלך על אף היותו נוטה למוזיקה וכדו' מ"מ לא היה כ'טיפוסי הארבע' או ה'תשע', רק 'טיפוס שמונה' גבור חיל ואיש מלחמה עד שהיה להם חידוש על שדוד המלך מתעסק בדברים אלו.
וכן השתמש בממשלה שלו באופן חיובי בהמלחמות שלו וכפי שכתב הרמ"ק:
וכן דהמע"ה זכה למלכות לו ולזרעו אחריו בזכות שתקן המדה הזו וקישטה בהיותו מתגרה עם לוחמיה סביב. (פרדס רימונים, שער כ"ב פ"ג)
ידוע כי גם יהודה בן יעקב היה מדת המלכות. ואמנם הוא היה הגבר אשר כולם הכירו בו כ'שליט', ותמיד היה ראש המדברים.
-----------------------------------