דברי נחמה וחיזוק ליתומים

אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך - אלעס ארום די קאראנא וויירוס

די אחראים: אחראי, געלעגער

ישראל אברהם
שר חמישים ומאתים
תגובות: 289
זיך איינגעשריבען אום: דאנארשטאג פאברואר 11, 2016 5:31 am

דברי נחמה וחיזוק ליתומים

תגובהדורך ישראל אברהם » פרייטאג מאי 08, 2020 8:12 am

מהרב החשוב המכונה "השוחט" לאחד מתלמידיו (פרסם כאן)

הדברים הבאים באמת לא קשורים בדווקא למגיפה, ונכונים תמיד למצב הנורא הזה של התייתמות.
אלא שמעשה שהיה שהם נכתבו על רקע זה.


דברי נחמה וחיזוק ליתומים

בס"ד. עש"ק תז"מ תש"פ.

כבוד ידידי ותלמידי האהוב כמר ... היקר נ"י ויזרח.

רפו כל ידיים ונמס כל לב בהגיע השמועה הנוראה על הסתלקו בחטף של אביכם הגדול הגאון זצ"ל, ובמקום שאזכה לכתוב לך מכתב שמח על הישיגיך הנפלאים בלימודים, הנה אני כותב לך מכתב תנחומים והשתתפות בצער. על כן מכתב זה איננו נכתב בדיו, כי אם בדמע העין ובדם הלב, ואקוה שמן השמים ישימו דבר בפי את אשר לומר בשעה קשה זו. אינני יודע לומר דברים על האבא זצ"ל, כי לא הכרתיו, וכל דבריי הם על המצב בכללות.


הכאב והבכי טבעיים ונכונים

יקירי, שמור נא על מכתבי זה, אולי כעת לבך עדיין לא פתוח לגמרי מעוצר רעה ויגון, אבל תוכל לשוב ולקרוא בו הרבה בימים הקרובים ובעתיד, כשהלב יהיה יותר פנוי ורגוע. תוכל גם ליתן לבני משפחתך היקרים לקרוא בזה, כי הדברים הנאמרים בו שוים הם לכל נפש, ודומני שבס"ד יש בהם כח לחזק.

יש הרבה כאב וצער, געגועים עזים, קושי להפנים את המציאות החדשה וקושי להיפרד, דאגות על העתיד. הכל טבעי. חז"ל תיקנו ג' ימים לבכי ושבעה לאבילות גדולה, ואח"כ עוד תקופות של אבילות במידה פוחתת והולכת. כך דרכו של עולם. ואדרבא, רצוי להתחבר כעת לכאב. דוקא מי שמרשה לעצמו לחוש ולהרגיש, הוא זה שגם אחר כך קם ומתקדם. אבל יחד עם הכאב והבכי והאבל, יש כמה נקודות שצריך כבר מיד לשים אליהם לב, וצריך לשמוע זאת מהחברים והידידים. חלק דברים מחזקים, וחלק עצה טובה ומעשית.


הכל מיד השם והכל לטובה

הדבר הראשון שיהודי מחזק את עצמו לעת כזאת, הוא האמונה, וכמו שהיה אומר רבינו הקדוש החפץ חיים "בלי אמונה אין לנו תשובות – אבל עם אמונה אין בכלל שאלות". כשמזכירים לעצמינו שהקב"ה הוא זה שעושה את כל המעשים, וששום דבר לא קורה חלילה מעצמו או בלי השגחה, אזי עוד לפני שיש הסברים וניחומים, קודם כל יודעים, שהקב"ה שאוהב כל אחד מאיתנו יותר מאשר אנחנו אוהבים את עצמינו, ומרחם עלינו הרבה יותר מאשר אנחנו מרחמים על עצמינו, הוא זה שעשה זאת, לכן, אין שאלות, גם אם לא מבינים עדיין למה, ולעולם לא מבינים ממש, בכל זאת יודעים שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. הכל בשיא החסד והרחמים, באופן שבאמת לא יכול להיות טוב יותר.

הח"ח היה ממשיל לאדם שבא לבית הכנסת ורואה שהגבאי נתן עליה לאחד מצד דרום, ואחרי זה אחד מצד צפון וכו'. והוא ניגש לגבאי ובא בטענות למה זה לא מסודר. עונה לו הגבאי אתה רק אורח לשבת אחת, ואתה רואה רק חלק קטן מההתנהלות הגדולה. הרי זה כבר קיבל שבוע שעבר בגלל יא"צ, זה לפני שבועיים בגלל שמחה וכו' וכו'. כך ממש הנמשל, אנחנו כאן בעוה"ז לתקופה קצרה, אבל הנשמות שלנו היו כאן ועוד יהיו כאן, ויש מהלכים גדולים שנפרסים על פני מאות ואלפי שנים, ולכן לא יתכן להבין את דרכי הבורא יתברך.

כבר משה רבינו נתקשה מדוע צדיק ורע לו, ולכן ביקש [בפרשת כי תשא] הודיעני נא את דרכיך, והקב"ה לא גילה לו. [יש אומרים בדרך רמז, 'וראית את אחורי ופני לא ייראו', שנאמר למשה באותו ענין, שכוונת הקב"ה לומר בזה, רק אחרי שהכל יסתיים, בחינת אחור, לאחר מעשה, אז 'וראית', כלומר תוכל להבין הכל בסוף המהלכים. אבל 'ופני', כלומר לפני שהכל מסתיים, 'לא ייראו'].

גם דוד המלך בתהילים מתקשה בזה מאד וממש קשה לו עם זה, (ראה פרק לח למשל). וכל ספר איוב נכתב על שאלה זו, כן כתבו הרמב"ן ועוד קדמונים. החברים של איוב ניסו להסביר, והכל נדחה, ובסוף הקב"ה בעצמו מתגלה והוא רק אומר לאיוב בכמה מיני הדגמות, אני כאן. הוא לא עונה על השאלה עצמה, אבל הוא כן אומר לו, שלא תעלה על דעתך חלילה שזה במקרה, הכל בדיוק ממני וחזקה עלי שאני יודע מה אני עושה ולמה כך הכי טוב.

בהלויית הרב הבר זצ"ל, ממש כעת, אמר הרב בידרמן משל נאה, אדם דופק בדלת, יש שם חור הצצה (קוקער). אם החור נשאר בהיר יכול להיות שבעל הבית איננו, ועכ"פ בוודאי הוא אינו מביט עליך כרגע. אבל אם החור משחיר, סימן מובהק הוא שברגע זה בעל הבית מביט עליך. אולי הוא בוחר להשאיר את הדלת סגורה, אולי אינו רוצה כעת לדבר ולהסביר, אבל בטוח שהוא נמצא ומביט עליך. כך כביכול, כששחור, אוי כמה ששחור, אבל זה סימן מובהק, שהבעל הבית האמיתי, הקב"ה, כעת מביט עליך ועל כל אחד מאלו שעוברים אסון וצרה, רחמנא ליצלן.

צדיקים אמרו על מה שנאמר "ולא נבוש כי בך בטחנו", ועוד משפטים דומים, שאם נסמוך על הקב"ה ונבטח בו שכל מה שהוא עושה איתנו, הכל לטובתינו, בבוא היום כשכולם יראו את זה איך הכל היה מכוון לטובה, לא נצטרך להתבייש. מה שאין כן מי שמתלונן חלילה על הנהגת הבורא, יום יבוא והוא לא ימצא לעצמו מקום מספיק עמוק לקבור את עצמו מבושה. ואמרו על זה משל נפלא, אבל אקצר כעת.


מעלת היסורים

קשה להבין למה, אבל מהיסודות הכי גדולים של היהדות אלו היסורים. המעלות הגדולות כמו תורה וארץ ישראל ועוה"ב, אינן נקנות אלא ביסורים כמו שאומרת הגמרא בהתחלת הש"ס. וכידוע שכל גדולי עולם קיבלו על עצמם וחפצו ביסורים שאין בהם ביטול תורה ותפילה. כל עם ישראל הולך בגלות אלפי שנים וסובל יסורי איוב. כי זו הדרך להגיע רחוק. אנחנו לא מבינים ולא צריכים להבין, אבל רואים שיסורים הם אלו שמסייעים לאדם למצות את עצמו ולמלא את תפקידו בשלימות.

מי שלא עובר יסורים, או שהוא חלש מדי, [כמו המשל הידוע של חז"ל על הקדר שבודק את הפטיש, שהוא מכה רק על הכדים החזקים שיודע בהם שלא יישברו], או שהקב"ה כביכול אינו חפץ בו, [כנאמר שם בברכות, מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים], כלומר אין לו עתיד גדול במיוחד. כשהקב"ה מעביר מישהו ביסורים, זה סימן מובהק שנכונו לו גדולות ונצורות בס"ד. אם יקבל באמונה ואהבה ושתיקה.

צדיקים אמרו שעל ידי קבלת יסורים באהבה אפשר להגיע לדרגות יותר גבוהות מעשרות שנים של עבודת ה' קשה ומאומצת. אשרי מי שיצליח בעבודה נוראה זו כראוי. מותר כמובן לבקש מהקב"ה שיותר לא יהיו יסורים, אנחנו לא בדרגה לבקש יסורים חלילה, אבל מה שכבר קיבלנו, היה אומר הסטייפלר זצ"ל, "אל תמכור בעד כל הון דעלמא".


כגודל היסורים - גודל ההצלחה בעתיד

ראובן העשיר קורא לשמעון לקבל ממנו מתנה. הוא אומר לו אני רוצה להביא לך שטר גדול, אבל זה קצת יותר ממה שאני רוצה לתת לך, תביא 10 שקלים עודף. המקבל יודע שיקבל כנראה 100 או 200 שקל. אם ראובן אומר יש לי צ'ק גדול עבורך רק תקדים להביא 1000 שקלים עודף, הרי שהצ'ק על עשרת אלפים ואולי מאה אלף. ואם אמור יאמר ראובן תביא מאה אלף דולר עודף, הרי בוודאי עומד לתת לו דירה שערכה מליון דולר.

כשהקב"ה לוקח עודף כזה גדול, את האבא הגדול, אין זאת אלא שכל אחד מהמשפחה עומד לקבל מידו הרחומה של הבורא יתברך בהמשך החיים המון רחמים וחסדים גדולים ומרובים. כגודל התשלום מראש, כך גודל המתנה שמקבלים בהמשך.

ראיתי משל באיזה ספר (דומני של הרב טאובר), אדם קנה מגרש ריק, יתכן שכרגע הוא לא הולך לעשות עמו כלום. אם היה שם צריף מעץ והוא הורס אותו, בוודאי הוא יבנה שם בנין אבן, אבל יתכן שיהא זה בנין נמוך. אם היה בנין רעוע והוא סותר אותו, יתכן שהוא בסך הכל רוצה לבנותו מחדש כראוי, אבל לא הרבה יותר גדול. אבל אם יש בנין של 10 קומות, חזק ונאה, ובכל זאת הקונה הורס אותו, מוכח שהוא רוצה לבנות בנין של 100 קומות במקומו.

וזה ממש כענין המשל הקודם, אם הקב"ה כביכול עושה הרס כזה גדול רח"ל, סימן שה"על מנת לבנות במקומו" הוא רב ועצום.


יתומים מצליחים יותר מכולם

עד הנה דיברנו דברי חיזוק כלליים הנובעים מתוך אמונה תמימה בטובו של הקב"ה, ומתוך הבנה שיש משמעות לסבל, דהיינו שהיסורים הם הדרך אל הצלחה גדולה ומעלות רמות. ועדיין ישנו הענין של הדאגה הטבעית מן העתיד. איך תשרוד ספינה המטורפת בלבב ימים כאשר ההגה נשבר והמשוטים נפלו לים. ועל זה נוסיף כאן עוד דבר.

הנה ידוע מכתבו של רבינו יהונתן אייבשיץ לאחותו אחר שבעלה-גיסו נפטר. ובתוך הדברים הוא כותב לה שהוא בדק וראה שרוב היתומים מצליחים הרבה יותר מאשר בני גילם, למרות שלכאורה זה נגד ההיגיון. והטעם מפני שהקב"ה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, וכשהקב"ה כביכול הוא המטפל האישי בהם, אין ספק שיצליחו הרבה יותר. אולי הוא מזכיר גם שהאבא שלהם בשמי מרום מליץ טוב עבורם. [כדאי לקרוא את כל המכתב. הוא נדפס בהרבה מקומות, וביניהם בספר המומלץ "לקח טוב" ענייני נחמה, שכדאי להשיגו וללמוד בו. מן הסתם כל אשר כתבתי כאן כתוב שם, ועוד פי כמה וכמה].

מן הסתם יש עוד סיבה להצלחה המיוחדת הזו. כי הקב"ה לא נותן קושי, אם הוא לא נותן ביחד איתו גם כלים מיוחדים להתמודד וכפי שעוד ידובר להלן. ובזכות הכלים המיוחדים, זוכים להצלחה מיוחדת.


סיפור אישי על המהלך המופלא הזה

ואני רוצה לספר סיפור אישי בהקשר לזה. הסבא שלי, האבא של אמי מורתי, קראו לו ר' יהושע ליב, נפטר בשנת תש"א בגיל 27, והשאיר שני יתומים קטנים, בנו הגדול שהיה בן שנתיים וחצי, ולהבחל"ח האמא שלי שתחי' לאוי"ט שאז עוד לא מלאה לה שנה שלימה. אחרי כעשר שנים הסבתא ע"ה התחתנה עם העסקן האגודאי הנודע ר' מ"פ ע"ה.

סיפר לי אבי מורי זצ"ל, שיום אחד, פגע בו יהודי ירושלמי זקן, ונכנסו בדברים, והלה שאלו מי אתה ולמי אתה חתן וכדומה. אבא אמר לו שהוא חתן של ר' מ"פ. הזקן שאל אותו, אתה נשוי לבת של ר"מ או לבת של ר' יהושע ליב. אבא אמר שאכן הוא נשוי לבת של ר' יהושע ליב, רק סבור היה שמי עוד זוכר ומי מכיר. אמר לו אותו זקן אני למדתי איתו יחד באותו מחזור בעץ חיים, בחיידר ובכל שנות הישיבה, ואני רוצה לספר לך סיפור.

אז בשנת תש"א כשנפטר ר' יהושע ליב, הלכנו החברים אחר מיטתו, וכולנו כל כך נאנחנו על מר גורלה של משפחתו הקטנה. הרי אז היו ימי מלחמת העולם השניה, א"י היתה כמעט במצור, וירושלים היתה במצב קשה מאד שאכן רק הלך והחמיר בשנים הבאות. גם משפחות מבוססות ושלימות לא עמדו בצוק העיתים הקשות ההן, לא ברוחניות ולא בגשמיות, ואיך תשרוד אלמנה צעירה לבדה עם שני ילדים רכים. כולנו דאגנו מאד מהעתיד האומלל הצפוי למשפחה קטנה זו.

והנה לפני כמה שנים, ממשיך לספר אותו זקן לאבא שלי, יצא לנו להיפגש כמה זקנים ששרדו מהמחזור ההוא, וניסינו להיזכר בכל המחזור שלנו, כל אחד מה עלה בגורלו, ושמנו לב דבר מדהים, כל אחד מאיתנו עבר צרות מסמרות שער, יש כאלו שחלק מהילדים שלהם, או הרוב, ירדו בכלל מהדרך. יש שסבלו בעיות רפואיות, יש שעברו עוני קשה ומר, ויש שנטלו חלק בכמה מיני הצרות הנ"ל. ומי הכי הצליח מכולם? אותו יהושע ליב המסכן שנפטר בגיל 27 והניח את אשתו הצעירה בת ה-22 להתמודד לבדה, זכה להקים משפחה של מאות צאצאים, הולכים בדרך השם, בריאים, מצליחים, מסודרים בחיים וכדומה, יותר מכל האחרים שעמדו וריחמו על אותו אומלל. ע"כ דברי אותו זקן.

אני הכותב סיפרתי זאת בשעתו לאמו של בחור שלמד אצלינו לפני שנים רבות, כשהאבא שם נפטר אחרי כמה שנים של חולי קשה. והיו שם כמה סיבות מיוחדות לדאוג על העתיד. וסיפרתי לה את הסיפור הזה שבדיוק אז שמעתי אותו מאבי מורי זצ"ל. [דומני שהיא אמרה לי פעם בהזדמנות שהיא התחזקה הרבה פעמים מהסיפור הזה]. והנה עברו מאז כבר כמה שנים טובות, ואכן יצאו מהבית הזה כמה בנים גדולי תורה ממש, ומיוחדים בכל מידה נכונה, באופן בלתי שגרתי בעליל.


החלטה נחושה להמשיך לתפקד

עד הנה דיברנו כמה ענייני אמונה ונחמה ותקוה ועידוד והתחזקות. וכעת רוצה אני לומר ברשותך, י' היקר, וברשות כל מי שיקרא את המכתב הזה, עוד דבר לא פחות חשוב, עצה טובה מאין כמוה.

לא מעצמי אני אומר דבר שכזה. בשעתו, בחורף תשע"ז, קרה אצלינו במשפחה מקרה של אבילות ל"ע, והגיע אז מורי ורבי הגאון רבי שמואל איינשטיין זצ"ל לנחם. הוא היה אז סמוך להסתלקותו, תשוש וחולני, ובכל זאת טרח מאד בגופו. וכך הוא אמר. [מסתבר שאני לא זוכר מדוייק לגמרי, אבל קרוב].

אני נולדתי בצרפת (אולי הוא אמר בהולנד), וקצת לפני הבר מצוה שלי הגיעה השואה לאיזור שלנו, וגירשו אותנו למחנות. שם נרצחו הוריי וכל המשפחה. נותרתי לבדי, רק עם עוד אח (או אחות). הגעתי לא"י, והיו לי נסיונות גדולים ללכת לקיבוצים ולפרוק עול. אבל התגברתי ונכנסתי לבתי אבות ומשם לישיבת פוניבז'. הייתי כל כך עני שלא היתה לי אפילו פרוטה אחת לקנות לעצמי אוכל או ביגוד. והייתי כל כך בודד, לא היה לי שום קרוב או גואל. לא היה לי לאן ללכת. כל החופשים הייתי נשאר לבדי בפנימיה ואוכל לחם יבש. ובכל זאת בס"ד אף פעם לא נשברתי.

וחשבתי הרבה על הנושא הזה, כך אמר הרב איינשטיין זצ"ל, מה הקובע מי שורד אסונות ומי נשבר. ראיתי שזה לא תלוי בכח פיזי ולא בכשרונות, ואפילו לא כל כך באופי וערכים. הדבר העיקרי שקובע, זו ההחלטה לא להישבר ! שהרי הקב"ה, כאמור, אם הוא מביא ניסיון על האדם, הוא אינו בא אליו בטרוניה, במטלות שאי אפשר לעמוד בהן. אלא בוודאי עם הניסיון הוא נותן את כל הכח הנצרך להמשיך. רק האדם לפעמים נשבר. כלומר הוא לא מאמין שיהיו לו כוחות לצאת מהשבר, והוא מוותר מראש, וממילא הוא אינו עושה כלל שימוש בכוחות הגדולים שהקציבו לו. אבל אם האדם בפרשת דרכים זו, מחליט החלטה נוקבת ביותר, אני לא אפול. אני אקום ואמשיך למרות הקשיים, הוא זה שבאמת יקבל את כל הסייעתא דשמיא, והוא זה שלא רק ישרוד אלא יצליח יותר מכולם.


הדרכה מעשית

ולכן. כל כך חשוב דוקא עכשיו, בגישושים הראשונים, לקבל החלטה חזקה זו. לא נופלים. ממשיכים ביתר שאת וביתר עוז. מיד אחרי השבעה, צריך לסדר את הבית, לבשל ארוחות ולאכול טוב אפילו אם לא מתחשק בהתחלה. אפילו קצת לטייל עם המשפחה יחד. לא בתור הפסקה מהחיים. חלילה. להיפך, בתור פעולה להחזיר את החיים לאיזון הרגשי הנכון והשמח. לנסות להירגע ולהתנהל כרגיל. לחזור מהר ומיד לשגרה. בלי שום הפסקות וחופש.

מותר להקדיש כל יום מעט זמן להתאבל וכדומה. זה בסדר. אבל את המטלות יש למלא במילואן. בפרק הזמן הזה נקבע כל העתיד. מי שמחליט כעת להמשיך רגיל ולחזק את עצמו, ייצא מהר מכל המשבר. וייצא נשכר. ומי שלא יחליט זאת, צריך הרבה מאד רחמי שמים. צריך לדעת שאבילות לא מחייבת להיות שבורים. צריך לעשות מעשים של ניהוגי אבילות, ובזה מכבדים את זכרו של הנפטר. אבל לא מחוייבים להיות בצער. זה מותר רק למי שיכול להיות בצער וביחד עם זה לתפקד. רוב האנשים לא יכולים, ולכן מוטל עליהם חוב קדוש להשתדל לעשות כל פעולה שתגרום להם להיות בשמחה.

יש יהודי חשוב, ר' אברהם קלוגר, אולי הוא כבר היה כאן, [לולא הקורונה הוא בוודאי כבר היה נמצא כאן], שהקים ארגון חשוב בשם "חזקו" לעזרה למשפחות שכולות, ובין השאר הוא מגיע בעצמו להדריך, והוא קיבל הסכמה מכל גדולי וצדיקי הדור. ובגדול אפשר לומר שזה המסר שלו. אולי במילים אחרות או בסגנון קצת אחר, אבל זה הרעיון. ומאות משפחות מעידות שדוקא הגישה הזו היא שמחזירה אותם לחיים נורמלים. [אין צריך לומר שהכאב לא נעלם כל כך מהר, אבל לומדים לא להישאר במיטה או בריצפה למרות הכאב. רק עם הזמן הוא הולך ונרגע].

ושלא תעלה על הדעת מחשבת שטות שלחזור לחיות היטב, זה סוג של פגיעה בזכרו של הנפטר. שהרי כל בר דעת מבין שהאבא ממרומים לא ישמח אותו בכלל לראות שמשפחתו חלילה מרוסקת. אדרבא, ככל שהוא רואה שם שהמשפחה חוזרת מהר לתפקד, ומשתדלים להיות בשמחה כמה שניתן, זה הנחת הכי גדולה שלו. מסתבר שזה יותר נחת מקדיש ומשניות, בלי לזלזל חלילה וחס בדברים חשובים אלו, אבל לטווח הארוך, כשהמשפחה תתפקד, יהיו עשרות שנים של נחת דקדושה מכל הבנים והנכדים והנינים. והכל הכל תלוי בהחלטה החשובה הזו שכעת הזמן להחליט אותה.

[ועוד דבר חשוב. לזכור ולדעת שזו לא בושה לקבל עזרה כשצריך. כך דרכו של עולם. אף אחד בעולם לא יכול תמיד להסתדר לבדו בכוחות עצמו. כשצריך אני נעזר ובס"ד עזרתי ואעזור גם לאחרים. עולם חסד יבנה. מותר לקבל עזרה, בין טכנית ובין רגשית. מותר גם לבקש עזרה. רוב האנשים הם טובים ומוכנים לעזור אם הם יכולים. רק לא שמים לב, ולא עולה על דעתם. אם יבקשו מהם הרי הם ישמחו ממש לעזור. כמעט עושים להם עוול אם לא מיידעים שיש צורך בעזרה. ולכל הפחות אם מציעים לנו עזרה, לא לסרב מתוך הרגשה שטחית ודחף להסתדר לבד, כאילו אנחנו התחייבנו להצליח תמיד בכוחות עצמינו. ובס"ד, כל אחד שכרגע מקבל קצת עזרה, יום יבוא והוא יעזור לאחרים עשרת מונים].
המקום, בעל הכוחות כולם, ינחם אותך, י' היקר, ואתכם כל בני המשפחה, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד, ומעתה תראו כל ימיכם אך ורק נחת ושמחה.

הכותב וחותם בדמע.

צוריק צו “קאראנא וויירוס”

ווער איז אונליין

באנוצערס וואס דרייען זיך דא: Growth hacker, יישר כח, יש לו מנה, סעלפאן און 17 געסט